חיים בשטח הפקר בתנאי כיבוש

בעקבות המלצתה של יעל שלם, התקשרנו ביום ב’ למ. מהכפר נבי סמואל וקבענו להיפגש בכפר.  עלינו לכפר דרך רמות , בכביש המוביל לאתר הארכיאולוגי.  פנינו ימינה במגרש החנייה, עלינו על דרך משובשת וכבר מצאנו את עצמנו בתוך הכפר – בלי גדר, בלי מחסום – בתוך חבורת ילדים (חלקם קצת עוינים) שהצביעו על ביתו של מ. מרחוק.  מ. עצמו עדיין לא הגיע, אבל התקבלנו בחמימות ע”י אחיו ואימו שעשו לנו “סיור” בביתם של חדר אחד והציגו אותנו לפני אשתו של אחיו שילדה לפני 3 ימים.  הושיבו אותנו בחצר שם הצטרפו אלינו כמה מהשכנים, וכולם התחילו לספר סיפורים על איך חיים בשטח הפקר בתנאי כיבוש.  השכל לא טופס מה עובר על אנשים בתנאים כאלה של תסכול וחוסר תקווה וכיצד הם בכל זאת מנהלים איכשהו את חייהם!

ספרו שנבי סמואל מונה כיום כ-300 תושבים החיים כולם בכ-10 בתים, רובם של חדר אחד.  התושבים של היום גרו פעם סביב המסגד העתיק של קבר שמואל הנביא בבתי אבן מרווחים, אך בשנת 1971 גורשו ע”י השלטון הישראלי לחושות במורד ההר שהשאירו אלה שברחו לאחר מלחמת ששת הימים.  אסור להם לבנות ולפתח את הכפר שנמצא בשטח שהוכרז כגן לאומי – אסור להם אפילו לשתול עצים (מר ע., תושב הכפר, הראה לנו צו שהוצא לו בשנת 2005 המונע שתילת עצים בשטח הגן הלאומי).  הבנים הבוגרים, שרוצים להקים משפחה, עוברים לגור בכפרים הסמוכים (ביר נבאלה, ג’יב ובית איכסא) – וחוזרים לגור בבית המשפחה רק עם מות ההורים הזקנים.  יש רק 11 ילדים הלומדים בבית ספר שבכפר:  4 כיתות בחדר אחד.

ע. סיפר שהתקין רפת פשוט מלוחות פח כדי להגן על שתי פרותיו ממזג האוויר.  בא חייל עם טרקטור ואמר שהמבנה “לא יפה” ולכן ניתן להרסו.  אמר ועשה.  מר ע. הלך וארגן עזרה מארגון אירופי והקים רפת חדשה, קטנה אך מסודרת ו”יפה”, ובצידה מודבק שלט המודיע על תרומת הארגון.  החייל חזר וראה ואמר לע. שעליו להרוס את “המבנה החדש” ולא, הוא יחזור עם הטרקטור ויהרוס את הרפת וגם את ביתו של מר ע..  ע. ביקש שהחייל ייתן לו צוו הריסה, אך החייל סירב.  בינתיים עומדים גם הרפת וגם ביתו של ע., אבל שתי הפרות שעמדו בחורף בקור הירושלמי הפסיקו לתת חלב.

הכפר עומד במקום מדהים, עם נוף מרהיב על ירושלים וההרים זרועי כפרים והתנחלויות מצפון לה.  לא פלא שאיסר אורבאך אחד החליט להקים “התנחלות פרטית” בתוך ועל אדמות הכפר.  הוא הקים לו בית מפואר והתושבים מפחדים להתלונן עליו.  הם סיפרו שכתבה בערוץ 2 דיווחה שאותו אדם מואשם בגניבת 7$ מליון מיהודים שרימה אותם.

בחצר איפה שישבנו עמדה מכונת כביסה חדשה בכוך בנוי מבלוקים כשהתקע, המחובר ע”י חוט מאריך לחשמל שבבית, שרוע על הרצפה חשופה לאלמנטים ליד צינורות המים והביוב של המכשיר. המראה היה מוזר ושאלנו כיצד הצליחו להביא מכונת כביסה.  הסתכלו עלינו בהפתעה ואמרו שאין בעייה – הרי אין מחסומים בינם לירושלים.  קנו בחנות והביאו להם הביתה כמו בכל מקום מסודר.  אפילו, הם אמרו, אפשר להזמין פיצה הביתה או משלוח מהסופרמרקט!  לעומת זאת, כשע. ניסה להביא בלון גז הביתה מרמאללה הוא היה צריך לעבור את המחסום בג’יב ושם סרבו לתת לו להעביר את הבלון.  אחרי 3 שעות עיכוב במחסום הוא החזיר את הבלון לרמאללה, אך כשחזר בלי הבלון למחסום שוב עיכבו אותו במשך 3 שעות נוספות.  סיפור דומה היה לו כשניסה להביא שק שעורה מהשטחים להאכיל את החיות שהוא מגדל.  לא נתנו לו להעביר את השק, עצרו אותו במשך שבועיים והטילו עליו לשלם קנס של 1,000 ₪. 

גם בני משפחת מ. ספרו על משטר הקנסות.  למרות שהכפר פתוח לירושלים, אסור להם להסתובב שם ומי שנתפס בתוך העיר, אפילו בשכונת רמות השכנה, צפוי למאסר וקנס כספי של אלפי שקל.  אולם בכל המשפחה הזאת, רק בן אדם אחד עובד, האבא שבשנות ה-60 לחייו.  כל הבנים, נשותיהם וילדיהם סמוכים על שולחנו.  כולם נעצרו על שהייה בלתי חוקית במדינת ישראל ויש עליהם מניעה משטרתית להוציא היתר עבודה בישראל.  לא ברור כיצד הם משלמים את הקנסות האימתניות כאשר הם לא יכולים לעבוד.

בעצם זה מה שהם כולם ביקשו – שתינתן להם אפשרות לעבוד בישראל ואם לא בירושלים אז לפחות לעבוד בחפירות הארכיאולוגיות שמתקיימות באתר נבי סמואל.  הם ספרו שהחפירות מנוהלות ע”י מת”ק קלנדיה.

רועה צאן שהצטרף לחבורה אמר שלא רק ישראל אלא גם הרשות בעצם לא איכפת לה ממה שקורה בנבי סמואל.  הוא הציע שתושבי הכפר יתארגנו לשכור עו”ד שיציג את מצבם הבלתי אפשרי לבית המשפט הגבוה לצדק וידרוש עבורם פיתרון.

מה נוכל לעשות לעזור לאנשים האלה?