שיעור עברית בפרעתא, ביקור בעזון

 הגענו בשעת אחר צהריים מוקדמת לפרעתא, שם חיכו לנו כתריסר תלמידות לשיעור השני בעברית. התלמידות, חלקן צעירות מאד, חלקן מבוגרות יותר, (לאחת, עליזה וצחקנית, שמונה ילדים) תאבות ללמוד.

מדהים היה לראות כיצד זכרו את כל מה שלמדנו בשיעור הקודם. אחת התלמידות, שלא הייתה בשיעור הראשון, העתיקה למחברת את כל מה שלמדנו בשיעור הקודם ושיננה הכל. ממש מרגש.

מכיוון שאינני דוברת ערבית אני מסתייעת באימי, (91 והרבה מרץ) שדוברת ערבית ועוזרת לי. אבל האמצעי הכי חשוב – פנטומימה ורצון טוב.

בין הנשים יש מי שדומיננטיות יותר, והן בנות החמולות החזקות בכפר. מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה ביניהן, אבל בהחלט יש עזרה ביניהן, כשיש תמיד מישהי שמתרגמת מה שלא הכל הבינו. נפלא.

בזמן השיעור הקבוצתי רחל נתנה שיעור פרטי לח., אשה מקסימה ואינטיליגנטית, בשנות השישים, שלמדה עברית בכוחות עצמה, וזקוקה למישהי שתשוחח איתה ברמה גבוהה יותר. ח. סיפרה לרחל על תלאות משפחתה: אחרי שנים של מגורים ועבודה בארצות המפרץ הם, הורים וילדים בוגרים, חזרו לגדה. בשובם הם התקשו לקבל מסמכים המאפשרים להם להתגורר בגדה. אחד מבניהם נתפס על ידי הצבא ללא מסמכים (לא כשב"ח, בתוך השטח הכבוש) ונעצר לשלוש שנים שהרסו את חייו. כיום, בחלוף שנים, לכולם יש מסמכים המסדירים את שהותם בגדה.

נסענו לעזון. בדרך, בצד ימין, כששה ק"מ לפני שהגענו לפנייה לעזון וכארבעה ק"מ לפני הפנייה, עמדו קומנדקרים כשחזיתותיהם לכיוון הכביש.

גם בכניסה לעזון עמד ג'יפ צבאי וחייליו לצידו.

ביקרנו בחנותו של ז. רחל הביאה לו שקיות עם צעצועים, כלי בית ובגדים. ז. סיפר כי לאחרונה פחת זרם התרומות לחנותו והוא נאלץ לקנות בגדי גברים ב 300 ש"ח.