אספר רק שני מקרים שרלוונטים מעבר לגבולות היום והמשמעות הרחבה יותר בתעוד פרטני. כשהגענו לקנדייה ב 4 ספרו לנו על תקרית שהתרחשה כמה שעות לפני כן, שילדים זרקו אבנים והחיילים ירו. איש לא נפגע.הרבה מעוכבים, ישובים על הארץ, מתברר שבפקודה, על הטרשים בין הגדר של טורה בורה ומעבר הולכי הרגל. ב 4.25 ראינו ארבעה חיילים שוכבים במארב, בצד הדרומי של הגבעה (גבעת הילדים חיילים) עם רובים שלופים. כניראה מחכים שיבואו הילדים ואז יוכלו להפתיע אותם מטווח קצר. אלא שעבר זמן, ועוד זמן, והילדים לא הופיעו. ילד המכיר אותי, מכיר את החוויה המצטברת שיש לי מול טקס המוות הזה חיבק אותי ואמר לי מנסה להרגיע את הדריכות שראה בפני: שהשבאב בביית, דהיינו הנערים בבית. ועוד הציע הקטן הזה שילך לבדוק ולומר להם לברוח. התקרבנו, ובעצם עמדנו בכביש הראשי בצד שנוסע מצפון לדרום, קרובות לגדר, 50 מטרים בערך ממקום שכיבת החיילים. אחרי איזה זמן שהילדים ממשיכים לא להופיע קמו החיילים וטיפסו על רכס הגבעה, ואז הלכו לפירצה שבגדר האפרטהייד דרכה נכנסים הילדים כדי לעמוד על הגבעה הזו (שכמו שנאמר כבר חולשת על שדה התעופה לשעבר שהיום הוא מקום החרמת המכוניות והמוניות, רחוק מהמחסום כך ששום אבן לא יכולה הייתה להגיע למחסום, לא שזה משנה את הפסול והמפלצתי והרצחני בלענות אש לעבר אבנים גם אילו יכולות היו האבנים להגיע למחסום. רק להזכיר את החרדים שיידו אבנים בכביש בר אילן בימים האחרונים ואיש לא חשב לענות לאבנים באש ולא אפילו גז מדמיע. וכך נכון.)ג’יפ צבאי הגיע והלך. מרחוק ראינו שהחיילים צועקים משהו. ואז ראינו חייל אחד עושה תנועות של נפנוף, משהו מעין זה, ואז הולך אחורה לוקח תנופה וזורק משהו שברגע ראשון חשבנו שזה רימון של גז מדמיע אלא ששום דבר לא התפוצץ. ולא היו עדויות לזה שזה היה גז. כשזה קרה שוב ראינו שזו אבן. שלוש פעמים אני חושבת לפחות הוא זרק אבן למקום ממנו באים הילדים. אלא שאף ילד לא הופיע. ואז החיילים עזבו וירדו בחזרה למחסום.מה שאנחנו ראינו הוא איך חיילים מנסים לחולל אירוע. מה שראינו היה חיילים אורבים לילדים שאינם, כמו ציידים, וכשהטרף לא מגיע לבדו הם הולכים לגרות אותו להגיע, בצעקות של התגרות, וכשזה לא עוזר בזריקת אבנים.אנחנו נגיש תלונה על זה.בכל אותו הזמן שבו הדבר הזה התרחש דיברנו עם מוקד החירום של המנהל האזרחי. כשחזרנו למחסום פנינו לדידי מהמת”ק (או אולי מתנדב מקו התפר או שניהם) וסיפרנו לו מה ראינו, אלא שהוא לא הגיב. מבחינתו כניראה זו איננה אינפורמצייה שווה התייחסות. ולוא גם מתכחשת. כמה דקות אחרי זה התקשר יובל מהמוקד של המנהל האזרחי לומר שלאחר בדיקה הוא מודיע שמה שסיפרנו – לא נכון. התפרצנו ואמרנו לו, שאין כל משמעות לבדיקה שלו, שידיו אינן נקיות, שמה שהוא עושה וכניראה אמור לעשות הוא לחפות על מעשי החיילים ושהוא לא יהיה הכתובת בשבילנו לתלונות.לקח לנו זמן להבין שהבחורים שנתפסו בטורה בורה יושבים, חלקם משעות הבוקר, כי, לפי החיילים, התעודות מחכות לתשובה והעיכוב הוא בגלל הבעיות ברמאללה (זה היה היום שהצבא פשט וגנב ‘בגאון’ כמה מליוני דולארים מבנקים ברמאללה) והיא הייתה בעוצר. להזכיר ימים אלה רשומים בחוקי החופש החדשים שבהם כל מי שמנפאת רמאללה רשאי לעבור ללא תסריך לכל כיוון ושחלק ממי שנתפסו רשאים על פי החוקים החדשים לנוע בחופשיות במחסום, אלא זה שהם נתפסים עוקפים את המחסום נותן לחיילים עילה לפרוק את ‘תאוות החינוך’ הידועה שלהם. בחור אחד התעלף בזמן ההמתנה. מה שלא גרם להם לשחרר אותו מייד. בזמן שהיינו שם, ראשית פקדו עליהם לשבת ושאסור לאיש לעמוד, שנית ירדה פקודה שאסור להם לעשן, אלא שבהתערבות של ליה הרשות הוחזרה להם, אחר כך ירדה ההוראה לאסוף בדל שניזרק על הריצפה או פיסת נייר, לזה הגבנו בפרובוקצייה והחילונו זורקות מה שיש לנו בכיסים על הארץ ושואלות אם עומדים להעניש אותנו או שזה על פי גזע, ושזו לא רשותם או תפקידם גם בתוך חוקי הכיבוש לחנך כאן, שזה לא בסמכותם רחבה ככל שתהייה, ושיראו בעצמם איך הכל ניראה, ומי הם בכלל, ועוד כל מיני דברים, נרגשים, מול החוצפה שאיננה נגמרת, של מי שהכוח מסחרר לו את נשמתו, או את העדרה. עוד דבר היה הוא שבזמן ההמתנה הוחרמו להם הפלפונים. כך שלא יכלו לטלפן למוקד, או כל דבר. אנחנו גילינו את זה במקרה. סטודנט שעוכב לא כי נתפס במחצבה אלא כי (לטענת החיילים) לא ענה לחייל שדיבר איתו, עמד להשתחרר (אחרי לחץ במיוחד של ליאה) כשבדאגה אמר שהספר שלו והפלפון שלו אצל החייל. ניגשנו ותבענו שהדברים יוחזרו לבחור ובכעס מועלב (ולא משכנע לתפיסתי) החייל אמר איך אנחנו יכולה לחשוב שלא היה מחזיר.אומר אמת, אני התרשמתי להיפך, שלא עמד להחזיר, תגובתו לא הייתה אמינה בעיני, כמובן שאינני יודעת אבל כדאי שנשים לב לזה. האם זו מדיניות שגם היא מאוד פרובלמטית, עוד החרפה, עוד מסמר, עוד הצרה… או שזו יוזמה אישית עם מטרות צדדיות.אחרי שעות ארוכות, קפואים מקור, כועסים ומיואשים, שוחררו האחרונים. כמובן (מלבד שניים) לא לכיוון שביקשו אלא חזרה לכיוון רמאללה. כי מה זה חשוב למישהו שזה לא לכיוון הביית, שרחוק לפעמים מרחק של שעות, ומחסומים, ושאולי לא מכירים איש ברמאללה, ואיפה ישנו, ולאן ילכו.