א-ראם, קלנדיה, 5/5 אחה”צ איבון, רותי, איה, דניאלה, רוני י’, ליה (דווחה), שני צלמים ואורחת הגענו לא-ראם בשלוש. התור התנהל באיטיות נוראה, חיילת מג”ב רשמה במחברת גדולה את הפרטים של כל מי שעבר, בדקה כל תיק ותיק, גם כשמדובר היה בילדים קטנים. השוטרים אמרו שזה לצורך “מעקב”, אבל לא היו מוכנים לפרט מעבר לזה. סיבוב הפרסה נאסר בהחלט – אבל בשעה שש, כשחזרנו, כבר היה מותר בהחלט. בשש התור היה איטי עוד יותר, החיילת היתה אותה חיילת, רשמה, עקבה, התרגזה בכל פעם שהתור הזדחל לו חצי מטר קדימה, מה שקורה באופן טבעי כשאנשים עומדים זמן רב כל-כך. האיטיות שלה היתה מדהימה באמת – כשהגענו בחזרה מקלנדיה היו בתור בסך הכול 10-15 אנשים, אבל לקח לנו חצי שעה לעבור. המג”בניקים שמחו לציין, שעוד מעט כבר לא תהיה להם עבודה – אף אחד לא יוכל להגיע עד א-ראם. ובאמת, בקלנדיה כבר עומדים כמה וכמה לוחות של החומה החדשה, הבנייה התחילה מצד הכביש ומתקדמת במעלה הגבעה, לאורך הגדר הקיימת. כחלק מהפיקוח על עבודות הגדר ראינו חיילים מוצבים על גגות בתים בצד המזרחי של הכביש. האווירה במקום היתה קשה, אנשים מביעים הרבה ייאוש – זהו, הנה סוגרים אותם בבית-הסוהר המתוכנן. במחסום עצמו היתה תנועה רציפה של אנשים, כשרק הגענו העומס היה רב, בלי תור נפרד לילדים, זקנים וכו’, אבל אחר-כך הקצין הממונה, ערן, נכנס לתור וניהל אותו ביעילות עצומה, ובניסיון אמיתי לזרז הליכים. מתן מההנדסה הקרבית נענה גם הוא לבקשות שונות שלנו, ובאופן כללי, השניים האלה הצליחו להנהיג במחסום אווירה אנושית מהרגיל – גם מול חיילים שהסבירו לנו, למשל, שאין להם מים לתת לבחור שעוכב, ועמד שעות בשמש. ערן העביר כמה וכמה אנשים שלא היו בידיהם האישורים הנדרשים (שני מורים שלמלמדים בא-ראם ואינם רשומים כתושבי הנפה, עוד מורה מג’נין שמלמד ברמאללה, ועוד כמה מקרים, שבהם הוא גילה נכונות להקשיב.) אחד הפלסטינים שיצא מהתור אפילו אמר לנו, ש”אם כל החיילים היו כאלה, כבר מזמן היתה נגמרת האינתיפאדה.” צריך לציין גם, שהריכוכים שערן הנהיג עלו לו בכמה וכמה ויכוחים עם חיילים אחרים במחסום. בשלב מסוים נחתה במחסום הנחייה לא להעביר אף אחד שאינו תושב הנפה, בלי קשר לאישורים ולתסריחים. שמענו את הקצין מסביר לשני בחורים שהגיעו מכיוון רמאללה, שינסו את מזלם עוד חצי שעה-שעה, אולי עד אז תשתנה ההוראה…שוב נתקלנו בהטרדה הבלתי-פוסקת של נהגי הטרנזיט בצידו הדרומי של המחסום, לוקחים להם את התעודות, את המפתחות, כל פעם בגלל סיבה אחרת (המקום שבו הם מעמידים את הרכב, נהיגה של פלסטיני ברכב עם לוחית צהובה וכו’). גם כשכבר ישבנו בטרנזיט בדרך חזרה, והוא נעמד שנייה לחכות למישהו, הגיעו החיילים ולקחו ממנו את המפתחות והתעודות, מפני שעיכב את התנועה. מובן שהרכב נשאר לעמוד שם, והמשיך “להפריע”, עד שבורר עניינו של הנהג (גם במקרה הזה, פנייה שלנו לערן זירזה את התהליך).