חוורה בית פוריק יום שלישי, 11.5.04 משקיפות : אסתי צ, חגית א, תמי פ (מדווחת) במשפט אחד – משמרת של שגרת מחסום. תנועת אנשים די דלילה ובמוקדם או במאוחר רוב האנשים עוברים. חוורה דרום – המשמרת התחילה בחריקת בלמים מפחידה. משום מה ג’יפ מגב עצר מילימטר מאישה מבוגרת עמוסת סלים שחצתה את הכביש.כשהגענו היו בבור כ-20 מעוכבים. החיילים איפשרו לנו לדבר איתם ותוך כמה דקות שחררו כמעט את כולם, אם כי בלי לוותר על סידורם בשורה ושאר טקסים מוכרים. היה נראה שנוכחותנו עוזרת לשחרור המזורז.מעבר לכך התנועה דלילה וזורמת. חוורה צפון – הרבה פחות סימפטי. יש סככת צל למעוכבים והיא היתה כמעט ריקה, אך הממונות על הבדיקה היו שתי חיילות שהיה מאוד לא סימפטי לראות את התנהלותן. אחראי המחסום, ע’ שמו, רק הוסיף לתחושה הקשה. מדובר אמנם בזוטות -טון, תנועה, החזקת הגוף, אך גם אלה יכולים להיות מאוד מאוד קשים, וכך היו!.שני מוסיקאים הולנדים, גבר ואשה, מ-‘פרוג’קט הופ’ יצאו את שכם לאחר שניסו במשך זמן מה להנעים מעט את הזמן לילדי בלטה ואנסר. החיילות פנו אליהם שוב ושוב בערבית והם אולצו לפרק את התיקים עד הפרור האחרון. כשהבינו מי אנחנו רצו מאוד לשתף אותנו בחוויות הקשות שעברו ובקשו שנספר “כדי שידעו”. האשה שאלה האם אנחנו יודעים כי מידי יום יורים בילדים בשכם וספרה כי לפני מספר ימים הם נגנו בככר מסויימת בבלטה לקבוצת ילדים שהתאספה סביבם. האוירה היתה מצוינת כשללא כל סיבה או אזהרה נשמעו יריות ואחד הילדים נורה ומת. בנוסף הם השאירו בידינו עדות כתובה בתקווה שנוכל להגיש תלונה וזו לשונה (בתרגום) – 1. הפלסטינית האחראית על הפרויקט (שמה אצלי) הוטרדה מינית במחסום תוך כדי שרובה מכוון כלפיה. כל מה שהיא יכלה לעשות הוא לשמור את החיוך משום שבסופו של דבר היתה חייבת לעבור במחסום. זו דוגמא אך נושא ההטרדות המיניות מסיבי מאוד.2. הכנרת ההולנדית עצמה אולצה ע”י החיילים שכיוונו רובה לצווארה לנגן עבורם בכינור. (מ’מקורות משפחתיים’ ששמעו הערב את הסיפור נודע לי (לצערי שוב ושוב) כי נושא ההטרדות המיניות עולה כמעט בכל שיחה עם הפלסטינים וכי בשבוע שעבר הנושא עבר הרחבה מזעזעת ממש – אוטובוס עם ילדי גן מבידו עוכב, הילדים הורדו מהאוטובוס, אולצו להוריד את המכנסיים ולספוג את צחוקם והנאתם של החיילים. גם על זה חייבים לדעתי להגיש תלונה.) בית פוריק – די הרבה מכוניות חונות בצידי הדרך. ניסינו לברר אם המפתחות שלהם הוחרמו אבל עוד לפני שהצלחנו במשימה איזה ילד נפצע על יד המחסום ועבר את המחסום מיד בזרועותיו של גבר שהוביל אותו בריצה לכיוון המוניות. אנחנו הצענו לאמו עם אשה נוספת טרמפ למחסום ונשארנו כבר שם. בצד כ-15 מעוכבים שזו שגרת יומם – הם נכנסים לשכם דרך ההרים, לעבוד ובדרך חזרה מעוכבים שעות כדי שילמדו. גם הם וגם החיילים אמרו שזה גורלם כל יום. מעבר לכך התנועה זרמה. לפני לכתנו פניתי שוב למפקד המחסום בבקשה שישקול את שחרור המעוכבים והוא ממש פרץ בבכי. הוא נראה גמור ממשימתו הנוראה. הייתי מאוד אמפטית כלפיו גם משום שמצוקתו נגעה לליבי וגם בתקווה שהאמפטיה ‘תזלוג’ לעבר המעוכבים.תמי פ