ג’וברה, יום שלישי 11.5.04, אחה”צ משקיפות: רחלי בר אור, דפנה וייס, דיצה יצחקי ועדי דגן (מדווחת) סיכום: יום “רגיל” ללא אירועים מיוחדים. השגרה הנוראית של רמיסת זכויות וגזילת החופש ואנו עומדות וצופות… 14:25 שער אירתח תור של 6-7 רכבים שמחכים להיכנס. מותר רק להכניס סחורה אל טול כארם אבל לא להוציא ממנה. חיילים אמרו שבבוקר יצאו פועלים ושעליהם לחזור עד 16:00 (שעה מוקדמת בימי הקיץ לסיים יום עבודה). 14:35 מחסום ג’וברה שוחחתי עם אדם שביתו נמצא קרוב לגדר בג’וברה, הוא סיפר שקיבל צו הריסה והעניין נדון כבר חצי שנה בבית המשפט. המוקד מייצגים אותו. הפנייה לג’וברה היתה פתוחה (אם כי מצב הכביש שם גרוע לעומת הנתיבים החדשים בכביש המתנחלים). ב”קפה” נאמר שהצבא חושד שישראלים באים ולוקחים פועלים מג’וברה לישראל ולכן שיבשו כניסת ישראלים לכפר. צריך לעקוב ולראות. אנחנו עשינו סיבוב בכפר מבלי שימנעו מאיתנו.במחסום יש תנועה אל ומן טול כארם, חיילים לא קפדניים ואדיבות יוצאת דופן כלפינו. סמל, מפקד המחסום מאוד עקשן, לא הרשה מדי פעם לסבלים לעבור עם עגלותיהם (“שמעת על מה שקרה בחווארה?”). פנינו לקמיל לגבי הסבלים. כמו כן דיונים אבסורדים על זה שמותר להעביר סחורות לישראל רק דרך אירתח וזה מיושם גם לגבי שטרות כסף ושקיות עם פול… לאחר בירור, מפקד המחסום מתיר לאזרח ישראלי מטייבה להיכנס לבקר את הוריו בפרעון.מגיעה משפחה מכיוון טול כארם, האישה ואחיה מקלאנסווה ואילו בעלה פלסטיני מהשטחים שחי כבר שנתיים בקלאנסווה. יש להם כל מיני אישורים אבל הסמל מתעקש: “אף פלסטיני לא עובר מפה לישראל”. יש דין ודברים סוערים בין הבעל הצעיר ובין הסמל. פנייה לקמיל לא הועילה. כשעזבנו הם עדיין היו שם וגם ארבעה מעוכבים שבאו מכיוון ג’וברה. ראינו שנתנו לפועלים עם אישורים לחזור לשטחים, כנראה בגלל שאירתח כבר היה סגור. בסביבות 17:00 עברנו באירתח – סגור, אין נפש חיה, אפילו העובדים בחפירות הארכיאולוגיות כבר הלכו הביתה.