בית אומר – 15:00: בתיאום מראש פגשנו שם את מ’ ונתנו לו את שנתבקשנו. אין נוכחות צבאית, הפילבוקס לא מאויש, אנשים, מכוניות ומוניות עוברים חופשי.

מת”ק עציון – 15:15: החניה ריקה ממכוניות, בתי השימוש סבירים. באולם ההמתנה שני אנשים בלבד. האחד, אב לילד עם בעיות רפואיות קשות שדורשות טיפול אמבולטורי תכוף, ממתין לאישור להדסה. מתברר כי בכל פעם שהוא נדרש לאישור מהמת”ק הוא חייב להמציא הזמנה מבית החולים, אישור מהרשות בבית לחם שעולה לו 50 ₪ בכל פעם, ותעודה מזהה. לטענתו, לא רק שהשגת האישורים גוזלת זמן יקר היא גם בבחינת הוצאה שקשה לו לעמוד בה. גם הוא וגם האדם השני מקבלים את מבוקשם תוך מספר דקות. תוך כדי כך, מופיע ישראלי שמעסיק פועלים פלסטינים והוא זוכה לאישורים עבורם לפני כולם.

בית ג’אלא – 15:45: תור המכוניות בשני הכיוונים ארוך, מעל 10 מכוניות בכל כיוון, אך מתקדם בקצב סביר ביותר. שניים מתוך שלושת החיילים עונים לשאלותינו ברצון מופגן. הם מסבירים שהעומס נובע מהחגים. רכבים בעלי לוחיות פלסטיניות עוברים עם הצגת תעודת זיהוי בלבד, ולעתים גם זה אינו נדרש מהם. רכבים בעלי לוחיות צהובות נדרשים להמציא עבור נוסעיהם מסמך המעיד על מגוריהם באזור, בדרך כלל חשבון חשמל, טלפון וכיו”ב. כאשר המסמך הוא בערבית ואין עדות בעברית או באנגלית, מתעוררת בעיה. החיילים דורשים, חוקרים, מתרים ובדרך כלל מאפשרים מעבר בכל זאת. אוטובוס ובו ילדים לרוב מעוכב לכמה דקות בלבד לשם בדיקת תעודות.

מחסום בית לחם – 16:30: ליד קרוון החקירות שני “מסיעים”, כל אחד והשב”ח שלו. זוג אחד ממתין משעה שתיים לחקירה. הם מגוללים בפנינו את סיפור תפיסתם ע”י שוטרי מג”ב, כשהשב”ח טוען שהגיע על מנת לראות את ילדיו מגרושתו הישראלית ויש לו צו מבית משפט המאפשר לו לראות את ילדיו מטעמי איחוד משפחות. ה”מסיע”, נהג מונית בעל תעודת זהות כחולה, חושש מפני החרמת מכוניתו רק בשל העובדה ששוחח עם השב”ח שעדיין לא נכנס למונית. חייל מג”ב מוטרד מהעובדה שאנחנו מדברים אתם ומבקש שנתרחק. אנחנו מסרבים, מתפתח עימות, אנחנו מנסים לתת ל”מסיע” כרטיס ביקור של המוקד ההומניטרי, וזה נלקח ע”י השוטר עם הבטחה שיועבר לאיש לכשתסתיים החקירה. ההבטחה קוימה. ניסיונות לדובב את שוטרי המג”ב עולים בתוהו.