דרום הר חברון, יום חמישי 17/02/05, בוקרצופות לאה ש. ויעלה.יצאנו משוקת ב 6:40, חזרנו 11:00.סיכום: שלושה “אירועים”:1. העברת עדים מחירבת טוואני למשטרה בחברון, והקשיים בהגעה וביציאה – בגלל שהיו ערבים איתנו. 2. הגעה למקום תאונה דרכים בין מונית פלסטינית ורכב טיפול נמרץ צבאי, בצומת שעיר, וההתייחסות הנוראית אל הפלסטינים ואלינו מצד השוטרים. גדוד עציון מתחזק את המקום.3. מחסום פעיל וקשה בצומת דורה – אל-פוואר. מחסום סנסנה – פתוח, ישנם 2 טנדרים ישראלים של פועלים פלסטינים בצד הישראלי. כנראה מחכים לעוד פועלים. טנדר עם פלסטינים עובר מבלי לדרוש מהנוסעים לרדת.עצירת רכב פלסטיני שניסה להכנס לישראל. הסתה של הקצין נגד מחסום ווטש.לפני מחסום הר עמשא (זה שבדרך לערד) היו 7 חיילים על יד טנדר של פלסטיני. הפלסטיני, איש כבן 50, עם שלושה בנים בוגרים, ניסו להגיע לתוך ישראל בדרכים חלופיות. הייתה להם סחורה ברכב, כנראה קיוו למכור בשוק הבדואי. החיילים דרשו מהאיש לפרוק את כל הטנדר, לאחר שהעמיסו מחדש, שיחררו אותו לדרכו. היחס אליהם (מלבד עצם העניין) היה בסדר. החיילים היו חיילי מילואים, הקצין הוא איש דתי עם פיאות (א’). חייל אחד דרש מאתנו בקול מורם להסתלק מהמקום, כי אנחנו מפגע ביטחוני. כאשר לאה נתנה לאחד החיילים את דף המידע עלינו הקצין הוציא את הדף מידו והחזיר ללאה ואמר, עדיף שלא יקראו, הדבר עלול לפגוע ביכולת שלהם לעבוד כמו שצריך. החיים האזרחיים זה דבר אחד ובזמן השירות הצבאי זה משהו אחר, ועדיף שלא יתנו לרגשות שלהם להתערב, כי זה יפגע ביכולת שלהם לתפקד. כשניסינו לשקף לו את מה שאמר, סילק אותנו מהמקום, כשדבריו (נשות מחסום ווטש חושבות שהפעולות שמיועדות לשמור על בטחון המדינה מיותרות) ודרך ההתבטאות שלו הם בעצם הסתה של חייליו נגד נשות מחסום ווטש. לדעתי יש לדאוג שהפיקוד האיזורי יעדכן עלינו גם את המילואימניקים, כי עם התקרבות ההתנתקות, ניתקל בהם יותר ויותר. הפלסטיני ואנחנו עזבנו את המקום.חסימות עפר חדשות בדרכי עפר המובילות דרומה מהכביש.הנסיעה למשטרת חברון, והקושי להכנס לתחנת המשטרה.לקחנו את ג’ ועוד שלושה גברים שהיו עדים יום קודם לאלימות נגד המתנדבים מחו”ל לתחנת המשטרה בחברון. בשביל זה היינו צריכים לעבור דרך קרית ארבע. בשער מנעו מאיתנו מלהכנס, בטענה שאסור לפלסטינים להכנס דרך קרית ארבע, שילכו מסביב, דרך חברון. גם שם יש עיכובים, וחוץ מזה לאזרחי ישראל (כלומר לנו) אסור להכנס דרך חברון. הסברנו שהוזמנו למשטרה, וזה לא עזר. ביקשנו שישלחו ליווי מהמשטרה, ובשיחת טלפון של השומר בשער (לאן?) גם זה לא אושר. בדיוק ברגע זה הגיע לשער ואן של המשטרה, נראה מהסוג שמוביל עצורים. ביקשנו לעלות עם הפלסטינים בוואן (במקום של העצורים), וא’ יכנס עם המונית ואחת מאיתנו. הקצין המשטרתי בוואן ניסה לעזור, התקשר לכמה מקומות, ובסוף עצר וקיבל אישור מקצין גבוה יותר (או מתאים יותר) שיצא מקרית ארבע במכוניתו, וללא מדים. הסידור היה – שנעקוב אחרי הוואן המשטרתי לתחנת המשטרה שנמצאת מחוץ לקירית ארבע מהצד השני. כשהגענו לשער תחנת המשטרה, א’ הנהג התכוון להישאר במונית, אבל הקצין אמר שלא נשאיר אותו שם לבד, זה מסוכן. בנוסף אמר לנו להוריד כל דבר אשר מזהה את המונית – כלומר סממנים של ערבי או של מחסום ווטש. בתחנת המשטרה החוקרים של המקרה התנהגו באופן מתאים כלפינו וכלפי הפלסטינים שהיו איתנו. חיכינו שם כשעה לעזור עם מידע אודות החו”לניקים שהיו אצל נשות מחסום ווטש בב”ש, וגם בכדי לראות שהדברים מסתדרים. השארנו שם את הפלסטינים. כשניסינו להכנס שוב לקריית ארבע בכדי לצאת מהצד השני (כאזרחי ישראל, זו הדרך היחידה להגיע חזרה לכביש שמותר לנו לנסוע בו) השומר בשער מנע מאיתנו בגלל שא’ הנהג שלנו ערבי. קשה לומר כמה הדבר מרגיז. הוא אמר לנו לחכות בצד עד שיגיע ליווי. בינתיים טור המכוניות מאחורינו גדל, והשומר נלחץ גם מהכעס שלנו וגם מהטור, והחליט לשחרר אותנו לתוך קרית ארבע…חוץ מאי הנעימות הנוראית שכל הסיפור הזה מאופיין בו, יש לי שאלה. הדו”חות שמקבלים פלסטינים על ידי המשטרה הכחולה – איפה הם אמורים לשלם אותם? את אלה שבעבר שילמו בירושליים. אני הבנתי שהם משלמים בקרית ארבע. אם זה נכון – איך הם נכנסים לקרית ארבע בכדי לשלם? הרי אנחנו – שליווינו פלסטינים – אסרו עלינו כניסה גם כשביקשנו ליווי. תאונת דרכים בין מונית פלסטינית לבין רכב צבאי – ומה שנראה כמו “שינוי הסיפור” על ידי המשטרה הכחולה, בכדי שהאשם יהיה בפלסטיני. בצומת של חלחול מזרח / שעיר הייתה תאונה בין ניידת טיפול נמרץ צבאי לבין מונית פלסטינית. הגענו למקום כעשר דקות אחרי התאונה. לפי שלושה עדים פלסטינים שונים, שלא היה ביניהם קשר, סיפור התאונה הוא שהמונית נסעה לכיוון צפון בכביש 60, וממש מול הצומת של הכניסה לחלחול נכנסה בה מאחור ניידת טיפול נמרץ שנסעה במהירות מופרזת בכביש. מהמכה המונית נכנסה לבנקט (המתכת בצד הדרך שמונעת ירידה מהכביש), סובבה על המקום ונעצרה במרכז הכביש כשפניה נגד הכיוון ההתחלתי. הניידת עם מנוע מחוץ, והמונית עם פגיעת פחים מאחור, ולאורך הצד. על הבנקט צבע מהמונית. היו שלושה שוטרים כחולים שהיו גם עדים לתאונה. השוטרים סילקו אותנו בגסות מהאיזור, וחוץ מזה עמדו לכוון תנועה מסביב למונית שעמדה במרכז הכביש, עד שיגיע הגרר. המונית עדיין הייתה מסוגלת לנסוע, אבל לא נתנו לבעל המונית לקחת את המונית בעצמו לתיקון. כששאלתי את השוטר השלישי, והפחות אלים משלושתם אם הפלסטיני יוכל לקבל פיצויים מהצבא על הרס הרכב שלו, הוא הסביר לי כך: הפלסטיני ככל הנראה החליט לעשות פרסה, ולכן גרם לכך שהניידת הצבאית תכנס בו. ברור לנו, גם ממראה הרכבים, וגם מהשיחות עם אנשים שונים שהיו שם, ולא כולם בעלי ענין, שהדבר הוא סיפור מפוברק. צילמנו את הרכבים ואת הצבע על הבנקט. לקחו לו את הרכב, כפי שהסביר השוטר “בכדי לראות אם היה כשל מכני”. סיוט של שולט ונשלט – של בריונות של שלטון. כשהגענו למקום היה שם גם רשב”ץ כרמי צור, שמו יאיר מיימון, איש צעיר (שנות העשרים המוקדמות), עם רובה בכיס. בין הפנינים שהטיח בלאה, בלי שהייתה פרובוקציה מצידנו, כשפניו במרחק חמישה סנטימטר ממנה היה “תסתלקי לי מהעיניים” ועוד. השוטר שדרש מאיתנו להסתלק כי אנחנו אזרחיות, לא דרש ממנו להסתלק, עד שלאה לא הרימה את הקול בדרישה להבין למה לאזרח הזה מותר להשאר. הוא בסופו של דבר עזב את המקום.השוטר אליהו מדמוני בבריונות בגסות ובצעקות דרש שנעזוב את השטח, או שיקח אותנו למעצר. כמו כן אותה דרישה הייתה לגבי כל הפלסטינים שהיו באיזור, בינהם העדים וחברים של הנהג. היו עוד שני שוטרים, כאשר מדמוני היה האלים מהשלושה. חתם על המסמך אשר דרש מנהג המונית להתיצב במשטרה “לבוחנים, עם רשיונות נהיגה ורכב” שוטר בשם יניר דנין.שוטרים פלסטינים בלבוש אזרחי באו למקום, ולקחו עדות. ניסיתי בערב להעביר להם את התמונות באימייל ולא הצלחנו להעביר אותם. השוטר הפלסטיני ניסה לפנות לשוטר הישראלי וגם עליו נבחו. הקצין שהגיע עם חייליו בכדי לאבטח את כל הפרוצדורה היה שוב דתי, הפעם דובר רוסית, והתיחס אליינו בעוינות גדולה. הם מגדוד עציון.מחסום הכבשים – כהרגלו. רק הולכי רגל, ולא היו חיילים.מחסום דורה – אל-פוואר: חיילים חוסמים את הדרך, גם למכוניות וגם להולכי רגל, בודקים מסמכים, ומאפשרים מעבר (איטי מאוד). שלושה צעירים עומדים בצד בזמן שהמסמכים שלהם נבדקים. בדקנו איתם מאוחר יותר בטלפון – הם שהו שם בערך חצי שעה ושוחררו לדרכם. בשיחה עם פלסטיניות שניסו לעבור, וביקשו מהם לפתוח את הארנקים שלהן, הן אמרו שחיילים סוגרים את המחסום ועושים את הבדיקות הללו כל יום למשך שעה או שעה וחצי, פעם או פעמיים ביום, באופן אקראי במכוון. אתמול גם היכו צעירים פלסטינים ולקחו אותם למפקדה. נתנו להם את מספר הטלפון של חגית במידה וידעו עוד פעם על מכות. מחכים לבדיקת מסמכים כ 15 הולכי רגל ו13 מכוניות משני הצדדים. החייל (סמל) שבודק את המסמכים נובח על הפלסטינים ומדבר אליהם בגסות. השער של מחסום זיף פתוח.הדרך למקום עבודות הדחפורים שבונים כביש “תוחם” על אדמות פלסטיניות – חסום בתלולית עפר!השער לדהריה פתוח