ג’בארה-ענבתא, יום ד’ 12.10.05, בוקרמשקיפות: ענבל ק’, רינה צ’, מיכלינה ד’ (מדווחת) ערב יום כיפור והשבוע השני לרמדאן. בגלל הסגר הכללי מעבר ארתאח סגור. ג’בארהעצרנו במקום פעמיים: לפני נסיעה למחסומי שכם ובדרך חזרה.המחסום היה כמעט ריק מאדם. הבודדים שהגיעו לשם נתקלו בלא מעט מבטים אירוניים ונימת קול סרקסטית, בייחוד בעמדה הדרומית. במחסום זה, אולי יותר מאשר בכל מחסום אחר, הכל תלוי בחייל הספציפי. הפעם היו אלה צעירים, אשר שוכנעו שהם אדוני חלקת אלוהים זאת. דברי מפקד המחסום בנושא ענישת המעוכבים: “אין כללים. הכל תלוי בחייל העומד במחסום.” צה”ל כיתר את כפר ג’בארה בגדר והשאיר שער אחד בלבד לכניסה ויציאה של תושביו. במעברם דרך השער, מעבר שהוא לשטח פלסטיני, לא לשטח ישראל, לא רק שהם ורכביהם נבדקים, אלא הם נאלצים לעבור ריטואל חדש יחסית (כחצי שנה): תחת עינו הפקוחה של חייל הם נאלצים לרדת מרכבם (ולא חשוב מי הם: צעיר, זקן, אישה בהריון, נכה, מכובד הכפר) לפתוח בעצמם את שער הברזל, להיכנס לרכב, לעבור את השער, שוב לרדת ולסגור אחריהם היטב את השער, ורק אז להמשיך בנסיעה. החיילים, שכל אותה עת עומדים ממש במקום, לא נוגעים בשער, רק פוקדים על העוברים: סגור, פתח לך, אל תשאיר כך… מחסום ג’בארה משמש נקודת מעבר מישראל לשטחים. לכן חוזרים דרכו גם שב”חים מעבודה. בעבר הרחוק יותר הם היו נענשים במחסום. לאחר שחל איסור ענישה במחסומים, היתה תקופה בה הם נבדקו מול השב”כ ושוחררו לדרכם ללא עיכוב נוסף. לאחרונה חזרה תופעת הענישה ע”י עיכוב. לפעמים ללא שום תירוצים, לפעמים תחת הסוואה של “בדיקה” שלוקחת זמן רב.למרות האיסור הרשמי, בפועל קיימת עליה דרסטית בכמות מקרי הענישה ע”י עיכוב במחסום במשך שעות רבות. לרוב, מפקדי המחסום אינם מודעים כלל לקיומו של איסור הענישה במחסומים. חלקם מרגישים, ש”הם החוק” ומחליטים להעניש את ה”עברינים” כדי “ללמדם לקח”. מאחר ולא יתכן שגם קצינים בדרגים הגבוהים אינם מודעים לאיסור, נשאלת השאלה, האם מתן סמכות העיכוב למפקדי המחסומים הוא סתם פספוס או שזו מדיניות מכוונת?תפקיד “מתנדבי קו התפר” במחסום, או לפחות של חלקם הגדול, שלפי הצהרות צה”ל אמורים להוות גורם ממתן ומרגיע, הפך, כפי שאנו עדות, לתפקיד “מחממי האווירה”. הפעם היה זה מתנדב בעמדה הדרומית, שבחיוך מתנשא ואירוני ובנימת קולו הסרקסטית “חימם” את החייל הצעיר בעמדה: “להאמין להם? אני מכיר אותם, הם משקרים… הם צוחקים… מישהו צריך ללמד אותם לקח!” כפי שקורה לא פעם לאחרונה, במחסום לא היה נציג המת”ק. 7:20 – 8:40שומם, במעבר הצפוני איו אנשים. זה כבר כמה חודשים, דרך המעבר מורשים לעבור רק כלי רכב של תושבי ג’בארה ושל שני הכפרים הסמוכים למחסום: א-ראס ושופה. כל האחרים נוסעים דרך המנהרה התת-קרקעית. התנועה דרך המנהרה זורמת. 7:20 – בעמדה הדרומית לא מצאנו את מחמוד ש. החיילים התחמקו מתשובה לשאלה מי מרשויות הצבא לקח אותו ולאן. בצריף המעוכבים המתינו שתי נשים פלסטיניות, אחת מהן מעוכבת והשניה, נשואה לישראלי, ביקשה לחזור הביתה. האישה שביקשה להיכנס לארץ נולדה בטול כרם. היא נשואה לתושב טירה כבר 9 שנים ורשומה בטירה כתושבת העיר. לזוג ילד, אזרח ישראלי הרשום בתעודת הזהות של הבעל. הבעל הוא נרקומן, מחוסר עבודה ועבריין רכוש (כעת מרצה עונש מאסר). האישה, שנשארה חסרת פרוטה, לא יכלה לבדה לטפל בנושא איחוד המשפחות מול משרד הפנים. לפני מספר ימים נפטר אביה. היא הלכה ללוויה (בטול כרם) וכעת היא מסורבת לחזור אל ילדה ואל ביתה. היא באה למחסום מצוידת בכל המסמכים שעלה בדעתה שיכולים להיות לה לעזר: מסמך רשמי מעירית טירה המעיד על תושבות, תעודת הנישואין, צילום תעודת הזהות של בעלה עם הספח בו רשום הילד, תעודת לידה של הילד, אישור ממשרד המשפטים על שהית בעלה בכלא. הכל חוץ ממה שהיה לה נחוץ – אישור מת”ק לכניסה לארץ. התקשרנו לקאמיל (ב-7:30), למוקד ההומניטרי של צה”ל (ב-7:40 וב-8:20) ולמוקד להגנת הפרט (ב-8:10), אך מכולם קבלנו אותה תשובה: אין באפשרותם לעזור. הדרך היחידה היא זאת: על בעלה לפנות למשרד הפנים ולבקש “אישור אח”מ” – אישור לאיחוד משפחות. לפי הנאמר לנו, טיפול בבקשה כזאת לוקח חודשים ועושים זאת באמצעות עו”ד – אך לעו”ד אין לאישה כסף. בנוסף, עפ”י החוק החדש, מדינת ישראל הפסיקה להנפיק אישורי אח”מ לפלסטינים. מאידך, רק אישור זה יכול להוות בסיס להנפקת אישור שהיה בארץ ע”י המת”ק. האישה מיררה בבכי – הרי ילדה בטירה. לא יכולנו לעזור, רק רשמנו לה מהו האישור שעל בעלה לבקש ולאן לפנות.תגובתם של החיילים לבכי האישה: “מה, אתן מאמינות בכל זה? אולי כל המסמכים מזויפים? אולי בעלה לא רוצה אותה? מה אתן בכלל מתערבות בדברים שאתן לא יודעות, ביחסים בינה ובין בעלה? אולי היא מחבלת? בשביל מה הלכה ללווית אביה? והתוספת הייחודית של “מתנדב קו התפר”: “שיביאו לה את הילד ושתיקח אותו איתה לטול כרם. למה דווקא אצלנו? אני לא מעונין ש”הם” יהיו כאן. באתי לכאן כדי להיות בארץ של יהודים ואני לא מעוניין בערבים כאן.”כשחזרנו למחסום בשעה 10:45, האישה כבר לא היתה שם. לדברי החיילים, היא חזרה לטול כרם. המעוכבת – הגיעה אל המחסום עם תעודת זהות לא שלה או מזויפת (קבלנו מהחיילים את שתי התשובות) כדי לעבור, ככל הנראה, לג’בארה ומשם לארץ. לדבריה – כדי להרוויח למזון לילדיה. החיילים קראו למשטרה. לשאלתנו, האם קבלו הערכה מתי יגיעו השוטרים ענו: “אולי הם יבואו בעוד כמה שעות, אולי בכלל לא, הם לא ממהרים”. השמש הקופחת באותו יום וצום הרמדאן לא נראו לאף אחד כגורם בעל משמעות בהחלטות. התקשרנו למוקד ההומניטרי (בשעה 8:35) אך מאחר והאישה לא זכרה את מספר ת.ז. שלה, הטיפול התעכב ולא יכולנו להמתין להמשכו (מיהרנו לבית איבא). הבטחנו, שאם בדרכנו חזרה נמצא אותה עדין מחכה, ננסה לעזור. מאחר ששמענו מהחיילים על הצורך ב”ענישת השקרנית”, הערנו שהענישה במחסום אסורה עפ”י חוק ועפ”י הנחיות הפרקליטות הצבאית, ורצוי לברר את הענין עם הממונים. גם את האישה הזאת לא פגשנו כשחזרנו למחסום מאוחר יותר. לדברי אחד החיילים – “היא הלכה לה”. התעודה נשארה בידי חיילי המחסום. 8:15 – מכיוון ג’ברה הגיע שב”ח ועוכב לבדיקה. האיש היה צעיר, חייכן ובעל חוש הומור, מה שעלה לו בכמה שעות המתנה. מאחר וחייך ולא הביע חרטה לפני החיילים, המתנדב החליט, ש”אין להם תחושת זמן” ו-“הם צריכים ללמוד לקח”. כדי לחסל את מצב רוחו הנינוח של המעוכב פנה אליו: “ואם אני אחזיק אותך כאן 10 שעות?” להערתנו שעיכוב במחסם לצורך ענישה אסור חזר המתנדב על מה שכבר שמענו: “מישהו צריך ללמד אותם לקח!” 10:45 – 11:35 דרך המעבר הצפוני הגיעו כמה אזרחים ישראלים. הם נבדקו ע”י מפקד המחסום והמשיכו בדרכם הביתה ללא עיכוב. בשעה 11 בערך מכיוון טול-כרם הגיעה מכונית פלסטינית. נהג המכונית עוכב משום שמסמכי המכונית לא היו על שמו. לטענתו, הוא קנה את הרכב אך טרם הוציא עבורו רשיון חדש. מפקד המחסום טען שנבדקת האפשרות שהרכב גנוב. לא ברור, מדוע חיילים במחסום “בטחוני” עוסקים בנושא גניבת מכוניות בתוך הרשות (גם הנהג וגם בעל הרכב עפ”י הרשיון הם פלסטינים) ואך הם בודקים את נכונות טענתו של הנהג מבלי לפנות אל המשטרה. עד לעזיבתנו את המחסום (כחצי שעה מאוחר יותר) נהג המכונית לא שוחרר. במעבר המערבי (כניסה לארץ) כבר כמה חודשים קיימים שני מסלולים: מסלול ל”בעלי תו תושב” ומסלול “רגיל”. כל מי שעבר במסלול ל”בעלי תו” זכה: לא בדיקת רכב, רק לפעמים תעודות, לרוב רק הצצה לרכב. אלה האנשים הבטוחים – המתנחלים. לעומתם, הנוסעים במסלול ה”רגיל” הם כמעט כולם ערבים ישראלים. אלה זוכים לטיפול מיוחד: בדיקה קפדנית של תעודות ושל רכב (בתא המטען, מתחת למושבים, בתיקים, מתחת למכסה המנוע). חלקם מקבלים את זה ביאוש, חלקם כועסים. חיילת מ”צ בעמדה הבינה את בעיתיות המצב, אך אלה ההוראות. מזל שהיא עצמה מנומסת וחייכנית, זה פרק קצת את המתח שנוצר בעקבות ההפרדה ביו המסלולים. בעמדה הדרומית ארבעה שב”חים, אחד מהם מהבוקר (החייכן) ועוד שלושה הטוענים שנמצאים כאן כבר שעתיים. מאחר ולא קבלנו תשובה לשאלתנו, האם תעודות המעוכבים בבדיקה ומה עם המעוכב מהבוקר, פנינו בשעה 11:25 אל המוקד ההומניטרי והתלוננו על יחס החיילים לפלסטינים בכלל ועל הטיפול במעוכבים בפרט. לפני שהספקנו לסיים את השיחה, שוחררו 2 מעוכבים בזה אחר זה וכמה דקות אחר-כך גם השלישי. התקשרנו שוב למוקד והודענו על שחרור המעוכבים.ענבתא10:30 – 10:35 – בהיותנו במחסום בית איבא שמענו מהעוברים ושבים, שהמחסום בכביש 57, צפון-מערבה מ”הזרוע” שחוסם את מעבר המכוניות לכיוון ענבתא, עדין קיים. ליד “הזרוע” שאלנו על המצב את נהגי המוניות שהמתינו במקום. לדבריהם, במשך רוב שעות היום הבדיקות הן די מהירות, אך בין השעות 7 ל-8 בבוקר הלחץ עצום: ילדים בדרכם לבית-ספר, סטודנטים בדרכם לאוניברסיטה, מבוגרים הממהרים לעבודתם, לסידורים, לבדיקות – כולם מחכים בתור המעכב אותם במשך זמן רב. והרי זו רק ההתחלה: אותם אנשים חייבים אחר-כך להגיע אל “הזרוע”, שם לעבור למונית אחרת (כי הרי מכוניות לא יכולות להמשיך) ולנסוע לבית איבא. אם הם ברי מזל, אז בדרך לבית איבא אינם נתקלים במחסום פתע נוסף (כמו זה שראינו בעבר במרגלות כפר ראמין), בו שוב יבדקו ויחכו בתור. בכל מקרה, עליהם לעבור שוב בדיקה במחסום בית איבא, לפני הכניסה לשכם. רק אחרי בדיקה זאת, בצד השני של מחסום בית איבא, הם רשאים לעלות לאוטובוס או למונית, שתכניס אותם לשכם עצמה. וזו הדרך שהם עוברים פעמיים בכל יום. וכל זה במצב בו שמותיהם או מספרי ת.ז. שלהם אינם מזכירים שמות או מספרי ת.ז. של “מבוקשים”, כי אז הם גם בנוסף לכל זה מעוכבים בכל אחד מהמחסומים בדרך עד שפרטיהם נבדקים מול השב”כ.