בית לחם וסביבתה, יום ג’ 25.10.05 , בוקר משקיפות: ורדה ג., חנה ב. כידוע יש איסור על נסיעת רכב פרטי על כבישי הגדה הראשיים. אי לכך, התנועה דלילה ורבים הולכים רגלית לצידי הכביש. בתוך הטירוף הכללי בולטת הפסטורליות של הנוף – ארץ אוכלת יושביה. מחסום 300: השעה 07:00. כמעט ואין תנועת הולכי רגל – עוברים רק בעלי תעודות כחולות ובעלי אישורים. מעבר המכוניות לוקח כ-10 דקות למכונית. המג”בניקים מעבירים את המכוניות “ואחד ואחד” בקצב מאד איטי, ותמיד רק מכוון אחד. אל חאדר: אין חיילים. המון מוניות והרבה עוברים ושבים. פלסטיני פנה אלינו בבקשה כי נעזור לו באיתור תעודת הזהות שלו שנלקחה אתמול. כמובן שלא קיבל כל אישור מן הלוקח . בתחילה נלקחו גם מפתחות המכונית, אך אלה הוחזרו. הדוכנים עדיין סגורים בשעת בוקר זו, עקב הרמאדן. הרבה ילדים בדרכם לבית הספר הסמוך. אל ערוב: האמר עם ארבעה חיילים. פרט למוניות ולמשאיות מזון (רק משאיות, לא טרנזיטים) אין מעבר. כולם שבים על עקבותיהם. במקום עמדה משאית עם תרנגולות לשחיטה – היום לפחות ניצלו המסכנות מן השחיטה – כמובן שבמידה והשמש הקופחת לא תחסל אותן. פניות לחטיבה לא עזרו. יחד עם זאת ראוי לציין כי ההתיחסות הטלפונית אלינו היתה מאד מנומסת וקשובה. כניסה צפונית לחלחול: מהומת עולם. מאות מכוניות משני צידי החסימה, ורעש מחריש אזניים. תנועת רגליים ערה. כמה מאות מטרים אחרי החסימה הגדולה, פתחו צעירים בעלי יוזמה דרך עוקפת חסימה – מה שהוריד מעט מן הלחץ. נבי יונס: אין כמעט תנועה – מה שלא מפליא כי לאן ניתן ביום כזה לנוע? חג היום ואין מתנחלים בדרכים. אבל יש “ביטחון” – סגרו את הדרכים ומתעללים במאות ואלפים – והישראלים ודאי מטיילים בהמוניהם. בדרך חזרה היתה לנו תאונת דרכים – מונית פלסטינית נכנסה בנו מאחור במלוא המהירות. למזלנו היינו קשורות ונסענו במכונית כבדה וחזקה. נהג המונית הפלסטיני היה מבוטח – וגם זו לטובה. הנזק למכונית לא ענקי – והעיקר אנחנו יצאנו ללא פגע. חזרנו ב-11:15.