בדרך לבקעה עברנו בכפר עקרבה, ממזרח לצומת זעאתרה.

10:15 מחסום פתע בכניסה לעקרבה. שבע מכוניות ממתינות לצאת מעקרבה, חלקן כבר שעתיים. ארבע מכוניות ממתינות להיכנס. בהגיענו מייד מעבירים את כל המכוניות הנכנסות. חייל אחד נצמד אלינו להקשיב לשיחנו. כל מכונית הבאה מעקרבה צריכה לעצור כ-75 מ’ מהחיילים, ונהגה הולך אל החיילים להגיש את התעודות שלו ושל הנוסעים. כל הנוסעים מצווים לרדת מהמכונית בצעקה “כולו אינזל” ולעמוד ליד המכונית. לשאלתנו לשם מה כל זה, השיבו “לבדיקה” (ממרחק 75 מ’!). זו הסיבה לאיטיות המעבר: ההליכה עד לחיילים, ההמתנה לגזר הדין, ההליכה חזרה, והעלייה למכונית. בכל זאת תוך 20 דקות לא נותרה אף מכונית.

13:45 – אותו מקום בדרכנו הביתה עברנו שוב, ושוב שש מכוניות ממתינות לבדיקה ביציאה. 20 מעוכבים זה כשעתיים, גברים צעירים מבית פוריכּ העובדים במפעל קרמיקה בעקרבה. תפסו טרמפ בטרנזיט עם לוחית זיהוי ישראלית. מפקד המחסום טוען שהם יודעים שאסור להם לנסוע במכונית כזו, וכשאני אומרת שאסור לעכב למטרת ענישה הוא טוען שהם לא נענשים, “הם בבדיקה.” השקרים והטיוח כבר הפכו לנורמה, שנעשית מתוך אדישות וללא מחשבה, באופן הטבעי ביותר. בכל מקרה, הוא שיחרר אותם חמש דקות לאחר מכן ותוך כמה דקות התקצר התור מאוד.

14.40- מחסום חמרה המחסום עבר מעט פנימה יותר, לדרך המובילה לעין אל בידאן ולשכם ועכשיו מעבר המכוניות הנוסעות צפונה חלק וללא עיכוב או בדיקה (וכנ”ל בכיוון ההפוך). במחסום עצמו – לא היו מכוניות . 15.05 – תיאסיר שש מכוניות ממזרח למערב. כל הנוסעים מפוזרים, בשטח, חלקם שרועים על האדמה – ניכר שהם פה זמן רב. אכן הם ממתינים כבר שעתיים. החיילים, כולם חבשי כיפות, נח”ל חרדי) מרחיקים אותנו מהמחסום עצמו באיום שלא יעבירו את הפלסטינים. אנו זזות הצידה. הם מעמידים חייל שישמור עלינו (!). מי אמר שחסר כוח אדם בצה”ל?

בבואנו מייד מתחילים לתקתק מכונית אחרי מכונית, בריטואל הרגיל – מכונית נקראת, עוצרת 30 מ’ מהחיילים, נוסעיה יורדים ועומדים בשורה ואחד מביא את התעודות והאישורים לחיילים. חייל אחד ניגש אלינו ומבקש: “תסדרו שיסללו את הכביש, הבורות מאוד מסוכנים.” באמת יש שם בורות עמוקים שבכל פעם דופקים לי את האוטו.  ואז כשהוא רואה שאנחנו מופתעים מהבקשה הוא מוסיף “לא בשבילי, בשביל הערבים, להם זה נורא מסוכן…” כי הוא יודע ש”בשביל הערבים” נהיה מוכנים להשתדל ואז גם הוא וחבריו לא יטולטלו בדרך… (הלב היהודי הרחמן… שאינו בוחל התעללויות בפלסטינים…)

זוג קשישים ירד ממונית, הנהג ניגש לחייל עם התעודות ואני שוחחתי עימם. פתאום החווירו פני האיש והוא אמר “החייל יעשה לי בעיות, הוא רשם את מספר המכונית שלי ומחר כשאגיע למחסום הוא לא יתן לעבור.” הפחד הנורא הזה מפני החיילים. בינתיים ניגש אלינו אותו חייל ואסר עלינו לדבר עם הפלסטינים שממתינים לבדיקת התעודות. מה עוד הם ימציאו? מכל מכונית שעוברת מודים לנו שבאנו, מספרים שבד”כ מחכים שעות ומבקשים שנבוא כל יום.

הגיע האוטובוס אשר עוכב בשבוע שעבר עד חצות וחלק מנוסעיו נכפת (ראו דוח מ-25.1.06), אלה פועלים שעובדים בבית הערבה – מרחק שעה נסיעה. הם יוצאים ב-04:00 בבוקר וחוזרים ב-15:30. ואז לרוב מעכבים אותם במחסום. שניים מהאנשים זומנו לבית משפט בסאלם ל-27.3.06 בעוון התפרעות. זו תהיה מילה שלהם מול מילה של הצבא, ולמי יאמינו? הם היו כל כך אסירי תודה על הטיפול באותו לילה (והאמת – לא הצלחתי לעשות כלום – עובדה שהם היו כפותים שעתיים וחצי והיו מעוכבים 8 שעות !), שהשאירו לי ארגז ירקות מהשדה שהביאו איתם מההתנחלות. הרגשתי כאילו גזלתי מהילדים שלהם.

16.00 – עזבנו לאחר שנותרו רק שלוש מכוניות, ובתחושה שיש להניח שאלה ייאלצו לחכות זמן.