מחסום א-ראם 15:15 – טנדר אחד מעוכב על נהגו. מתברר שהאיש לא הביא עמו את הניירות הדרושים להעברת הסחורה שהוא מוביל ברכב שלו. לאחר ויכוח ממושך, איש המג”ב מתרצה ומרשה לו לעבור בלי הניירות. האיש מבטיח להביא את הניירות הדרושים בנגלה השנייה שהוא מתכנן באותו יום.

מחסום קלנדיה 15: 40 – מספר גדול של דחפורים שעובדים במרץ בהשלמת הקטע האחרון של החומה. בתוך הבלגן של מה שהייתה פעם הכיכר שלפני המחסום יש היום דווקא רוכלים רבים – מנסים להרוויח עוד כמה שקלים לפני שכל האזור יהפוך לכביש “ליהודים בלבד”. בתוך ה”טרמינל” עצמו מוקמת כעת חומת מגן מאסיבית לכיוון מערב. מעט מאוד אנשים מול הקרוסלות – כולן פעילות ומופעלות בידי חייל אחד. בפעמים האחרונות שמנו לב, שהתמונות של דוחק אדיר מול הקרוסלות נעלמו. לעומת זאת, העומס הועבר ל”תחנה השנייה”, כלומר, לתורים מול מערכת הקרוסלות שאחריהן נבדקות החבילות במגנומטר.
דרך מערכת הכריזה נשמעות הפקודות הצרחניות. האנשים עדיין לא התרגלו לסדר החדש. מגיע איש זקן שנתמך בידי בחור צעיר – הוא אמור לעבור דרך אחד השערים ה”הומניטריים” שיש בכל תור – אבל שניהם מסתובבים הלוך ושוב, עד שהם מוצאים את דרכם החוצה. ביציאה מהמתקן יש קרוסלה נוספת, כלומר, תור נוסף.

אישה מגיעה עם עגלת תינוקות ומבקשת באינטרקום הצמוד לשער שיפתחו לה את השער ה”הומניטרי”. אין מענה. היא נאלצת להוציא את התינוק מן העגלה ואת כל החבילות שעליה. אנו מעבירות את הילד בקרוסלה, בחור אחד לוקח את החבילות, אדם נוסף עוזר לה לקפל את העגלה – וכך מתגברים בכוחות משותפים על מבצע מורכב ובעיקר מיותר לחלוטין!

לפני היציאה אנו רואות עוד אחד מסדרת השלטים הציניים האמורים להעניק למתקן הזה דימוי של טרמינל אמיתי. כתוב עליו: :”הדרך לחנייה מפה”. אני רוצה לצלם את הטקסט האבסורדי, אך חיילת שקולטת אותי על המוניטור שלה, גוערת בי, ואני מוותרת.

בחזרה בכיכר לשעבר, אנו רוצות לבדוק את הכניסה למסלול המכוניות מכיוון מזרח ויורדות ברגל כמאתיים מטר יחד עם כל הולכי הרגל האחרים, כי תנועת מכוניות הרי כבר אין שם. פרט למכוניות של חברת האבטחה שנוסעות בו במהירות מטורפת ולכלי רכב צבאיים, הנסיעה בכביש אסורה. בינתיים הוקם שם גם שער צהוב גדול שמן הסתם נסגר וננעל בלילה או לפי הצורך.

בדרכנו חזרה אנו פוגשות את ידידנו מ’ מביר נבאללה. מצבו הכלכלי הולך ומדרדר – אחד מני רבים.
בדרכנו הביתה אנו רואות, כתמיד, את הילדים בצומת הגבעה הצרפתית. הבכור מספר לנו שלפני שבוע נלקח למעצר במגרש הרוסים לשלושה ימים ואף הוכה (גם בראשו, כפי שהוא מראה לנו). הוא שוחרר בערבות, כשאביו התייצב ושילם 1,000 ש”ח. עם כל זאת, ארבעת הילדים ממשיכים למכור את מרכולתם גם היום, בקור ובחושך. הלב נשבר.

ב-18:15 מספרים לנו בטלפון, שבמחסום המכוניות שבקלנדיה התנועה נעצרה כליל, ושיש תורים ארוכים. אנו מתקשרות לעוזרתו של המח”ט. הם יודעים, היא אומרת. “יש מחסור בכוח אדם, בגלל פינוי ‘עמונה’ המתוכנן.” הפלסטינים הם תמיד הראשונים שמשלמים את המחיר על כל פעולה צבאית, בלי כל קשר אם הם ‘אשמים’ או לא.