14:30 – סגן נ. ביקש לשוחח איתנו שיחת סיכום לפני שחרורו. הוא הציג מאזן: ההצלחה שלנו היא בכך שתרמנו לשיפור המצב במחסומים, למשל: המחשוב. אולם, כנגד זאת, החיילים סולדים מאיתנו: אנחנו עומדות בצד, רושמות, מצלמות. והוא שאל: “מדוע אתן לא מביאות לחיילים לפעמים עוגה?”. מן הסתם, מי שנראות כמו ה”דודות” של ה”ועד למען החייל” חייבות לתפקד בהתאם. האינפורמציה שקיבלנו מהמפקד: בעקבות התרעה “חמה” על מחבל מתאבד בטולכרם, שמתכונן לצאת לדרך, איש אינו יוצא מטולכרם אלא אם כן הוא תושב שופא, בידו אישור עבודה, בתיאום עם המת”ק. זמן ההמתנה במחסום: כחצי שעה.

ענבתא 14:45 – שיירת מכוניות ארוכה ומתפתלת שלא ראינו דוגמתה זמן רב (ניתן לצלם רק בווידאו או במעוף ציפור). זמן ההמתנה שנמסר לנו הוא כשעה וחצי למכוניות, כחצי שעה – להולכי רגל. לדברי הפלסטינים חל שיפור: אתמול זמן ההמתנה היה כשעתיים. האיסור לצאת חל על ג’נין, עטיל, סיידא ועילאר, ליתר – מותר.
פלסטיני ישיש שעון על מקל התכונן לצאת לאיטו למסע רגלי ארוך מן המחסום הצה”לי לעבר תחנת המוניות הרחוקה. אחד הפלסטינים שהבין שהמשימה היא למעלה מכוחו של הישיש, אילתר למענו מושב מאבן גדולה שנגררה לשביל כדי שישב ויצפה לישועה. מכיוון שאף מונית לא הורשתה להגיע מטולכרם לכיוון היציאה, החיילים אפשרו לנאדים נהגנו להתקרב למחסום תוך עקיפת השיירה ולהסיע את הישיש לתחנת המוניות המרוחקת.

נהג מונית התלונן בפנינו שחייל שנסע ב”האמר” לקח ממנו בצומת עינב ב-4:00 לפנות בוקר מפתחות ותעודת זהות, ועדיין לא החזיר. במוקד ההומניטרי הבטיחו לעזור. כשהגענו לבית-איבא הנהג הופיע, וסיפר כי הובטח לו שרכושו יוחזר לו בענבתא, הוא הגיע לשם – לשווא. הוא נתבקש לחזור שוב לענבתא. שמנו לב:
א. השלט בכניסה למחסום מזהיר “הינך נכנס לשטח בשליטת הרשות הפלסטינית”. השליטה האוטונומית של הרשות הפלסטינאית מיושמת על ידי צה”ל ברכב ובחיילים .
ב. על הבטונדה הצה”לית המכריזה על הכניסה לטולכרם נכתב: “זהירות טולכרם” וצוירה גולגולת. התמליל והשרטוט מהווים פעולת הסברה ליחסו ההומני של הצבא לאוכלוסיה המקומית.