ענבתא-ג’בארה, יום א’, 19.3.06, אחה”צ משקיפות: עליה פ’, אליכס וו’, רוזן ל’ (מדווחת)תמצית: היה זה פיקסו שאמר: “צבעים, כמו תווי פנים, משתנים בהתאם לרגשות”. הדברים האלה מתארים פחות או יותר, את המשמרת של היום – יום אביב מקסים, עליו מעכיר הכיעור שהתגלה לאחרונה בעמק ענבתא, מרוכך משהו הודות לאופיים העדין של פרחים לבנים דמויי תחרה הפזורים בשדות ולמתזים באדום בוהק של הנוריות, הצובעים את מדרונות הגבעות, מתחת לצהוב החוורייני של שמש המציצה חלושות בעד האובך הערפילי על המראה העצוב של האנדרלמוסיה שלתוכה הטיל הכיבוש את האנשים.ענבתא16:15 – נהגי המוניות עליזים. “היום היה משב רוח קלה,” הם אומרים לנו. “היום הכל בסדר.” בדיוק באותו רגע הגיעו שתי משאיות ארוכות עם נגררים כשהן חולפות בצומת, מתפתלות ועושות את דרכן במעלה הכביש שנועד לישראלים בלבד לכוון עֵנב. על גבי כל אחת מהמשאיות היו שני טנקים. “כך הם רוצים לעשות שלום,” נאנחים נהגי המוניות שמגלים את הטנקים עוד לפנינו.הכבשה המתה הורחקה מצד הדרך, השדה כמו מצועף פרחים לבנים דמויי תחרה, גדר התיל נראית רחוקה יותר מהדרך מאשר קודם לכן והתעלות העמוקות עם מי הבוץ התייבשו פחות או יותר. בעולם הכל בסדר; לא לגמרי. לדברי נהגי המוניות המחסום פתוח עתה רק עד השעה 21:00 (לדברי החיילים, מ-5:00 עד 23:00) במקום 24 שעות ביממה.במחסום ארבעה חיילים. לפחות שבעה רכבים מנסים לעבור מכיוון טול כרם. ג’יפ משטרה כחול חונה לרגלי המגדל הצבאי ואדם אחד, ראשו מכוסה בקפּוּצ’וֹן מעילו, נשען על קיר הבטון של שביל המחסום כשידיו – בדיוק ניתן לראות, מאחורי גבו – נתונות באזיקים. שני שוטרים מדברים עם אחד החיילים, שניהם מדברים בטלפון, אבל שניים מהחיילים האחרים מסכימים לדבר. הם מתלוצצים אתנו (מעוניינים לקנות תרמיל צד של מחסום ווטש כדי לתלות בחדרם בבסיס) ומספרים לנו שהאיש, נושא סכין לדבריהם, נתפס מזמן, עוד לפני שהם התחילו את משמרתם בשעה 15:00. משקיפות המחסום שפגשנו בצומת גִ’ית (ראה דו”ח בית איבה של היום) כבר סיפרו לנו על כך, אך מסתבר שלקח לשוטרים ארבע שעות להגיע לכאן. זה עתה הגיעו.16:30 – השוטרים גוררים עתה את גורר הרגליים לחלקו האחורי של הג’יפ: רגליו נתונות באזיקים גם כן. הם נוסעים משם. רכבים ואנשים נבדקים באופן שוטף, אבל לא כל הרכבים יכולים לעבור וחלקם, כמו בדרך כלל, נאלצים להסתובב בשטח הצר של המחסום המאולתר ולחזור לכוון טול כרם. הולכי רגל עוברים ונבדקים במהירות ובמצב רוח טוב. אדם גבוה עם שיער קצוץ מתקרב. החיילים קוראים לעברו: “אתה הולך?” – “כן”, הוא עונה, “מדוע לא?” – “אתה ישראלי?” (במלוא הרצינות). – “לא, אני מטול כרם.” וכאילו שזה לא סוריאליסטי דיו, כשאנחנו עוזבות, החיילים מקוננים על כך שאנחנו עוזבות את ענבתא ועוברות לג’בארה!ג’בארהמחסום דרומי16:50 – חלופי הדברים הטיפשיים הרגילים בשאלה אם נוכל או לא נוכל לנסוע לעבר שער החקלאות, מסתיימים בהצעתו של אחד החיילים לסגור את השער אחרי שנעבור דרכו: “אינכן צריכות לעשות זאת בעצמכן.”שער הילדים16:58 – אנחנו מגיעות לשער החקלאות בדיוק כאשר ההאמר עוזב: כל השערים, פרט לשערים הצדדיים של כפר ג’בארה נעולים בהתאם למה שכתוב על השלט הצהוב בדבר שעות הפתיחה 17:00-16:00. מעברה השני של הדרך אנחנו רואות שיש תור מכוניות, קשה לומר כמה ארוך, אך יש בוודאי עיכוב שבו הבחנו כבר מהדרך לישראלים בלבד בדרכנו מענבתא. אנחנו שמות לב ששביל העפר בצד, המוביל לכביש הביטחון, חסום על ידי גוש סלע עצום בגדלו שאינו מאפשר לרכב לעקוף מהצד את הראשון בסדרת השערים, כמו שהיה גם בעבר. פירושו של דבר שחיי המשפחות הגרות בבתים שעל כביש הביטחון תלויים בשעות הפתיחה של השער? המחסום הדרומיבחזרה בצד הדרומי של המחסום. משמונת המעוכבים בתוך צריף המעצר נותרו עתה ארבעה בלבד. חייל נמצא בתוך הצריף, מדבר איתם. אנחנו שומעות את הסיפור הרגיל של “אין אישור” ואחד אחרי השני כולם משוחררים.מחסום צפוני17:50 – מקבוצה של שמונה אנשים נלקחו תעודות הזהות. החייל אומר להם לעמוד בצד. לא לגמרי ברור היכן. אין כאן מקום בכלל. משאיות ענקיות עם נגררים נדחקות ועושות את דרכן על שביל הבוץ שהתקשה, במרחק של סנטימטרים מאיתנו, סנטימטרים מכל אחד שנאלץ לעמוד שם. בדיוק באותו רגע מגיע הסגן משנה האחראי על הצד השני של המחסום ואומר לחייל להחזיר את כל תעודות הזהות. כולם כבר נבדקו בצד השני של המחסום.אנחנו רואות את אותה הסצנה בהילוך לאחור לאחר כמה דקות: זוג, הוא עם תעודת זהות כחולה והיא עם כתומה, מנסים לעבור מטול כרם לתוך ישראל. החייל מביא את תעודותיהם לסגן משנה שבודק אותן בעיון במשך חמש דקות ואז נותן לזוג לעבור למחסום הדרומי. אנחנו משיגות את הזוג שם. אותה הסצנה. חיילים בודקים את תעודות הזהות ואת שאר הניירות שלהם. אנחנו אומרות להם שזה עתה ראינו את המפקד שלהם נותן לזוג לעבור. עד כמה שזה קשה להאמין, אבל האיש מסכים עם החיילים. “הם חייבים לעשות זאת,” הוא אומר לנו. החייל מתקשר עם הסגן שעושה את דרכו חזרה מהצד הצפוני ובני הזוג מקבלים רשות להמשיך בדרכם: הזמן הוא לא העיקר בעולם הזה של הכיבוש והאיש, בעברו על פנינו, אומר בהשלמה: “ככה זה.” אולי, אבל לא כך זה צריך להיות …