חמרה, תיאסיר
מחסומי בקעת הירדן, יום שני 12.2.07, אחה”צמשקיפות תמר פ., דפנה ב., (רושמת) ואורחתקציר : יום שגרתי במחסומי הבקעה, לקראת סיום הבנייה בהרחבת והעמקת מחסום תייאסיר, כולל פגישה עם הקלגס ק’12:20 – מחסום גיתית (מעלה אפרים)היינו 10 דקות בלבד. אף פלסטיני לא עבר משם בזמן הזה. 12:45 – חמרה אוטובוס תלמידים נבדק במחסום בעת שהתלמידים (מג’יפטליק) הלכו כ-300 מטר לצד המזרחי וממתינים לו שם.תשע מכוניות ממתינות למעבר ממזרח למערב, ועוד שלוש ממתינות למעבר ממערב למזרח. הולך רגל מחכה ליד הקרוסלות.12:50 – החיילים יוצאים להפסקת אוכל ובמשך 10 דקות המחסום סגור. הולך הרגל מתבונן בהם. האורח מעיר להם על כך ואומר שאילו זה היה קורה בתוך הארץ , ליהודים, הם היו מכסחים את החיילים. אחרי 10 דקות חוזרים לבדוק. מפקד המחסום, נער גבעות מסוסיא אותו פגשתי בעבר, אדיב כלפינו וכלפי הפלסטינים.מכל מכונית הבאה ממזרח יורדים הנוסעים ועומדים בשורה. התעודות והמכונית נבדקים. המפקד צועק לחיילים שלא צריך לבדוק את התעודות למי שנכנס ממזרח (לשכם ולתוך הגדה). איכשהו יש לנו תחושה שזה בגללנו, כי הרי יכול היה להורות על כך עוד קודם. 14.00 – תיאסיר שלוש מכוניות ממתינות למעבר ממזרח למערב.שני חיילים ניגשים אלינו מייד ובנחישות מסמנים לנו שנתרחק (עוד לא הספקנו ממש להתקרב). סירבנו ונעמדנו במקומנו הקבוע, בכניסה לבסיס הצבאי, כ-20 מ’ מהחיילים. בעקבות זאת המחסום נסגר לכמה דקות ואחד החיילים התקשר לקבל הוראות. כנראה שאמרו לו לפתוח את המחסום. מאותו רגע ואילך החיילים מתעלמים מאיתנו אך בודקים ביעילות, לעיתים מורידים את הנוסעים הבאים ממזרח, ומעמידים אותם בשורה ולעיתים לא. הבנייה במחסום כמעט הסתיימה ותוצאותיה ניכרות: גדר מפרידה בין אזור המחסום והכביש לבין הסביבה (אולי כדי להגן עליה מהפולש הדורסני?). מעל למחסום יש מעבר להולכי רגל (מאיפה יגיעו הולכי רגל למקום שכוח אל זה?). בצד השני של הכביש מזדקר פילבוקס אימתני, למען ידעו כל דרי הסביבה מי כאן הוא השולט!הכביש הורחב לשלושה מסלולים (בחמרה יש 5 מסלולים ובכל זאת אף פעם לא עוברים בשני הכיוונים. תמיד רק מסלול אחד פעיל). לצד הכביש שוליים רחבים של כורכר, שם עוצרות המכוניות להורדת הנוסעים למען יעמדו יפה בשורה.מהבסיס יוצא חייל לבוש במכנסי מדים ובחולצת טי שירט אזרחית. חייכן וחביב הוא ניגש אלינו, אבל דיבורו מתנשא וניכר שחביבותו מסתירה עוינות. הוא מחלק לחיילי המחסום הוראות (לא שמענו מה) ונראה שכולם מעריצים אותו. כשהוא מגיע אלינו תמר ישר חשה ויברציות שליליות והתרחקה למען לא יפלטו מפיה דברים שכולנו נצטער עליהם. הוא אומר לנו שהוא “איתנו” והוא “שמאלני…אבל…” ופתאום עוברת מכונית מלאה פלסטינים. הם מתבוננים בנו במבטים מבוהלים ואילו החייל מתמוגג: “תראו, תראו איך הם פוחדים מאיתנו…” אני המומה ובתוך כך מבינה שזהו החייל ק’, שלדברי מפקדיו הושעה מהמחסום בגלל התנהגותו החמורה כלפי הפלסטינים. התפתח עימות מילולי כאשר תמר ניסתה לצלמו, שהיה קרוב להפוך לאלימות פיזית מצידו. התרחקנו ממנו. אחד החיילים וכן הפלסטינים אישרו לנו שאכן זהו ק’ הידוע לשמצה, שמרבה להתעלל בפלסטינים, קורא למורות “שרמוטות”, חושף את איבר מינו ומשתין לרגלי הנשים, מעכב ומקלל ומכה אותם. חייל אחר אומר שעכשיו הוא “בסדר” כי הצבא הצמיד לו מלווה “שמשגיח עליו”.בדרך כלל אנו לא נוהגות לאבחן בדוחות שלנו את התנהגות החיילים, אך במקרה זה זוהי חובתנו! מדובר ככל הנראה בבחור מופרע שהשפעתו הרעה על החיילים בולטת. אנו חוששות כי הכל כאן מוביל לאסון בלתי נמנע. אם אחרי שתי תלונות ופרסום הסיפור בעיתונות – החייל הזה עדיין משרת שם, ועוד מקבל ליווי וסעד נפשי מתוך הבנה שהוא אכן חריג וזקוק להשגחה, נראה שמישהו למעלה מגונן עליו ועדיין לא נמצא בו פסול. משהו פה מסריח. כל עוד ק’ היה במחסום לא עזבנו את המקום. ב-15:40 הוא עלה על אוטובוס שלקח חיילים (הביתה כנראה). באותה הזדמנות הפלסטינים ציינו לטובה קצין בשם רמי, שלא פגשנו, אשר מתייחס אליהם מאוד בהגינות. משאית עם כבשים השייכת לבדואי מחמאם אל מליח לא עוברת לכיוון טובאס בהיעדר אישור מתאים. האיש טוען שהוא מרבה לעבור שם עם כבשיו בדרך לשוק ומעולם לא נדרש לאישור. החיילים מסרבים לדבר איתנו. עד שניסיתי את המוקד “ההומניטרי” האיש סב על עקבותיו והלך.
בקעת הירדן
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בקעת הירדן היא הרצועה המזרחית של הגדה המערבית. שטחה קרוב לשליש משטח הגדה. חיים שם כ 10,000 מתנחלים, כ 65 אלף תושבים פלסטינים בישובים. בנוסף, כ 15 אלף מפוזרים בקהילות רועים קטנות. בקהילות אלה אנשים חיים במצוקה קשה בגלל שני סוגי הטרדות: הצבא שהכריז על חלק משטחי המחיה שלהם, כשטחי אש, אימונים גוררים סילוק של שעות ארוכות ממגורים, בחום היוקד ובקור החרפי של הבקעה. הסוג האחר הוא התעללות על ידי פורעים הנאחזים בשטחי המרעה של קהילות הרועים, ובשטחי האש המוכרזים (מבלי שיגורשו). מיה תהום הרבים בבקעה משוייכים לחברת מקורות ואינם זמינים לפלסטינים תושבי הבקעה. הפלסטינים מביאם לצרכיהם מים בעוקבים בעלות גבוהה.
Sarah PostecDec-27-2026חמאם אל-מליח: משמר הגבול ומתנחלים במתחם
-
סוסיא
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
סוסיא הפלסטינית שוכנת היום בין ההתנחלות סוסיא לבין הבסיס הצבאי . התושבים החלו להתיישב בשטחים שמחוץ לכפרים בשנות השלושים של המאה ה–19, והתגוררו במערות, אוהלים וסוכות. עד היום הם מקיימים אורח חיים מסורתי ופרנסתם מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. עד מלחמת 1948 עיבדו החקלאים שטחים שהתפרשו עד לאזור ערד. בעקבות המלחמה איבדו חלק ניכר מאדמותיהם שנותרו מעבר לגבול, בצד הישראלי. לאחר מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי הוקמו באזור מחנות צבאיים, הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, ושטח האדמות צומצם עוד יותר. ההתנחלות היהודית בסוסיא החלה ב-1979. מאז מתנהל מאבק עיקש לסלק את שרידי התושבים הפלסטיניים המסרבים לעזוב את מקום הולדתם ולעבור ליאטא הסמוכה. עם פיתוחו של אתר תיירות בח’ירבת סוסיה בסוף שנות ה-1980 (בית כנסת קדום) גורשו עשרות משפחות שגרו במערות בסביבתו. במחצית השניה של שנות ה- 1990 התפתחה באזור צורה חדשה של התנחלות – חוות רועים של מתנחלים בודדים. תופעה זו גרמה להגברת המתח בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הפלסטינים, והביאה להתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבי החוות כלפי הפלסטינים. במקביל נמשכו הריסות מבנים והשחתות יבול מצד גורמי הביטחון וכן מניעת מים וחשמל. בסוסיא הפלסטינית, כמו בחלק גדול של כפרי דרום הר חברון, אין מים זורמים, אך עובר בה צינור המים המספק מים להתנחלות סוסיא. הפלסטינים קונים מים יקרים שמגיעים במכליות. חשמל סולרי מסופק על ידי מערכת קולטים, שהותקנה בכספי תרומות. אך ההריסות בכפרים לא חסות על בורות מים ולא על הלוחות הסולאריים ועמודי חשמל המיועדים להעברת חשמל סולרי בין הכפרים. עודכן אפריל 2021, ענת ט.
-