צומת אריאל, זעתרה, צומת יצהר, בית פוריכ, חווארה,

יאוש.

יום הזכרון לערפאת. 150 אוטובוסים אמורים להגיע לאזכרה ברמאללה. לחלקם לפחות, ולאנשים שנוסעים מצפון הגדה לרמאללה לעבודה או מסיבות אחרות זה ממש מסע יסורים.

7.30 צומת אריאל :
פלשתינאי מוביל חמור שעמוס בחציר ובמיכלי פלסטיק מכיוון אריאל מזרחה, משום מה חיילים שמוצבים שם מונעים בעדו לעבור.

7.40 זעתרה:
כ-20 רכבים ממתינים ממערב למזרח. מכוניות בודדות במחסום הצפוני – דרומי. אוטובוס נבדק. נוסעיו שהורדו טוענים שעומדים במקום כבר חצי שעה.

7.50 – האוטובוס שוחרר ואוטובוס אחר מגיע לבדיקה. נוסעיו מורדים ואת מטעניהם הם מניחים במרחק מה מהם. חיילים בודקים את המטענים ידנית והם צופים בחיטוט של החיילים בתיקיהם. הם מלאי זעם וחלקם מוציא בפנינו כעס עצום. מספרים שיצאו לדרכם ב-6.00 בבוקר, נבדקו בחווארה ובצומת יצהר. גם בשתי הבדיקות הקודמות הורדו מהאוטובוס עם מטעניהם. שהו לדבריהם חצי שעה בחווארה וחצי שעה ביצהר. אחד מהנוסעים טוען: את כל האנושיות הם גוזלים מאתנו. אחזור הביתה, מה אגיד לילדים שלי? אספר על מה שעברתי – הרי הם ישנאו אתכם!
החיילים, כשסיימו לבדוק את המטענים, החלו לערוך בדיקות עם גלאי מתכת לכל הנוסעים והנוסעות.

המרחק בין חווארה לזעתרה הוא 10 ק"מ. בטווח של 10 ק"מ הנוסעים נבדקו שלוש פעמים!

אנו מתקשרות למוקד ההומניטרי בקשר לבדיקות החוזרות של האוטובוסים. עדי מהמוקד מבטיחה לברר את העניין.

התור לכיוון דרום גדל. מונית ש"נדחפה" לטענת החיילים נאלצת לחזור לסוף התור. מונית אחרת שמסיעה מורות מואשמת גם היא בעקיפת התור. נהגה מתחנן בפני החיילים שיותר לא יתנהג כך. קשה לצפות בתחנוניו בפני החיילים שגילם כמחצית מגילו. התחנונים מועילים במשהו, והוא צריך "רק" לחכות בחנייה עד שהחיילים יחליטו שריצה כבר את ענשו.

8.20 – מונית מסיעה ילדה חולה לבי"ח הדסה. היא מרגישה לא טוב. תעודות נוסעי המונית נלקחו לבדיקה והנהג פונה אלינו בבקשה לזרז את הבדיקה. אנו נגשות לעמדות הבידוק. עוברת שם מתנחלת בסטיישן והמוטו הידוע: את מפריעה לחיילים. כשאינה זוכה למענה ממני, פונה לחייל בפסקנות: היא מפריעה לכם, תגיד לה ללכת. החייל השיב שאני לא מפריעה. בלית ברירה היא עוזבת את המקום.

8.30 – מפקד המחסום מזרז את החזרת התעודות למונית שמסיעה את הילדה החולה. (לקח זמן מה עד שהצליחו לברר היכן התעודות). המונית עוזבת את המקום וכמוה גם המונית שמסיעה מורות.

8.35 – האוטובוס עדיין כאן. אחרוני הנוסעים עולים עליו. ("בילו" בבדיקה במשך 45 דקות). אנו עוזבות את המחסום. בדרך אנו סופרות 85 רכבים שממתינים בתור. הגשנו תלונה על כך למוקד.

8.40 – צומת יצהר:
שני אוטובוסים ושתי מוניות במקום, נבדקים. הנוסעים מחוץ לרכבים. טוענים שממתינים כאן חצי שעה. אנו פונים לחיילים שיושבים בג'יפ. מבקשות להבין מדוע הנוסעים נבדקים כאן לאחר שנבדקו בחווארה וצפוייה להם בדיקה נוספת בזעתרה. אחד מהם מסביר שזה לא שייך. הם מג"ב, לא צבא, והבדיקה שלהם היא מדגמית. השני מציע בסרקזם שאם זה מפריע לנו, נארח חברה לפלשתינאים.

9.10 – הבדיקות הסתיימו והמג"ב עזבו את המקום. עזבנו גם אנחנו.

9.20 בית פוריק:
8 מכוניות בהמתנה. מעט הולכי רגל בקרוסלות. לא התעכבנו, עזבנו את המקום.

9.30 חווארה:
כ-40 איש במחסום. 2 עמדות בידוק פועלות. אוטובוס נבדק.

מוכר הבייגלה מספר לנו שהחיילים היכו אותו אתמול והיום נאסר עליו למכור את מרכולתו. בהמשך המשמרת הוא משוחח עם מפקד המחסום, שיחה ארוכה. בשלב זה, הוא אומר, אינו זקוק להתערבותנו.

10.20 – עמדת בידוק שלישית מופעלת.

10.25 – מגיע סרן ט. נציג המת"ק. אנו מוחות בפניו על הבדיקות החוזרות. הוא טוען שתאמו עם זעתרה שלא יחזרו על בדיקות שבוצעו בחווארה. צלצל לשם ושאל למה בודקים שוב. בזעתרה ענו לו שזה בסדר.

מגיע מתנחל, מתנהל במחסום כבביתו – כמובן שלא עומדים בדרכו שום קוים אדומים ( שצבעם לבן), "מסתחבק"עם החיילים. אנו שומעות אותו מדבר על עוגיות שהגיעו ביום שישי, או יגיעו בשישי הבא לחיילים. מעיף מבט לעברנו ועוזב את המקום.

10.40 – אנו עוזבות את המחסום.

11.20 זעתרה:
17 רכבים בכיוון דרום. אוטובוס עומד בתור. אנו ניגשות לחיילים ושואלות מדוע האוטובוס ממתין, הרי ט., קצין המת"ק, הורה להם שלא יעכבו אוטובוסים שנוסעים לרמאללה וכבר נבדקו בחווארה. התשובה היא ש-99% מהאוטובוסים לא נוסעים בשעה זו לרמאללה. לטענתי שאפשר לגשת ולשאול את הנהג לאן פניו מועדות אין כמובן מענה. אנו ממתינות, האוטובוס מופנה למתחם הבדיקה של האוטובוסים ומתברר שפניו לרמאללה ונבדק כבר בחווארה. אין לנו לצערנו מספר הטלפון של ט. ואיננו ליכולות לפנות אליו, לפיכך אנו מתקשרות למת"ק שמבטיחים – כמה צפוי – לברר את העניין ולנעמי שמגישה תלונה בלשכת סגן הבטחון.

11.20 – עזבנו את המקום, דוממות.

התסכול העצום מעלה שוב הרהורים לגבי הסיבות להתנהלות הזו כלפי הפלשתינאים ומחדד את המסקנות שלא אחת הגעתי אליהן:

א. (וזו המסקנה הפחות גרועה והיא למעשה מאד גרועה }: לקובעי המדיניות אין מושג מה שקורה בשטח.

ב. לקובעי המדיניות אין שום מחשבה לטווח ארוך ואינם מודעים לנזק העצום שצפוי לנו מהתפרצות הר הגעש שמייצרים אצל הפלשתינאים בהתייחסות הזו כלפיהם.

ג. וזו מסקנה שקשה ביותר לחשוב ולהעלות על הכתב: קובעי המדיניות רוצים בהתפרצות, רוצים בפיגוע, כדי להוכיח שאין לנו פרטנר.