בכניסה לחארס חיכה לנו ג'. והוביל אותנו לביתו. בקושי רב נכנסנו לבית.  בכניסה – ערמות עפר, אבנים, ברזלים וקירות שבורים של המחסן שהרסו בבוקר. בנו של ג'. הציע לי את ידו לעזרה לבל אפול ( מחוות נימוס שתמיד אנו פוגשות בה ותמיד נוגע ללבי). ג'. בעל הבית, הכניס אותנו לסלון שבו כבר התכנסו בני המשפחה: אשתו וחמשת ילדיהם, אחיו ואשתו וילדיהם, והאב – כבן 80.  כולם בריגוש נורא ובכעס מהול בשאלה: "למה???!"

הרקע:
לפני כשנה הדביקו על המחסן שבחצר הבית פתק ובו הודעה שהמבנה אינו חוקי ומיועד להריסה. המחסן הוא רכושו הבלעדי של ע., אחיו של ג', ומקור פרנסתו. הוא משכיר אותו ב 200 ₪ לחודש. ע'. התכוון לקחת עורך דין שיעזור לו לדחות את צו ההריסה, אבל זה הצריך 1500 ₪ שלא היו לו. לכן לא היתה ברירה אלא להתעלם ולקוות לטוב. ע., בן 45, הוא מנוע שב"כ (שאינו יכול לקבל אישור כניסה ועבודה בישראל) כי בעברו הרחוק, כשהיה נער כבן 15, נכנס לחמש שנים לכלא ישראלי, כנראה בשל זריקת אבנים. בגיל 20 שוחרר ומאז אינו מוצא עבודה. הוא פעיל שלום בארגון רבנים לזכויות אדם עם הרב אריק אשרמן ובארגון Charity Society.

האירוע:
היום בבוקר, יום רביעי 6.2.08, בשעה 05:00, מספר ג'., כשהוא "משחק" ברצועת פלסטיק שריד מהאזיקון שנאזק בו בבוקר, הוקף הבית בחיילים ללא כל הודעה מוקדמת. בערך בשעה 06:30 החלו בהריסת המחסן. ג'. ניגש לראות מה קורה והנה לנגד עיניו אוזקים את אחיו ע. ואוחזים באביהם הזקן. הוא נדהם וכששאל את החיילים למה, אמרו לו : "שתוק!", קשרו את ידיו והחלו לחנוק אותו בגרון. הוא הרגיש שהוא "הולך למות". השכיבו אותו ודרכו עליו. כל זאת לעיני בני משפחתו.

בנו מ. בן ה-15, רץ אליו לעזור לו – ואז תפסו גם אותו, היכו אותו בידיו ובעטו בו ברגליו. מאז הנער אינו מוצא שלווה בנפשו. הוא רוצה "לנקום". אביו חרד לו מאוד. יותר מכל מה שקרה הוא מודאג, "פוחד על הילד" שלא יעשה שטויות (אנו מסתכלות על הנער והוא אינו מרים את עיניו מהרצפה).

אשתו של ג'. יצאה לחצר לראות מה המהומה שם – דחפו אותה בנשק וצעקו עליה להיכנס הביתה. היא נבהלה ממה שראתה ומהדחיפה הגסה שקיבלה בנשק שלוף, וכמעט התעלפה. היא חולת לב.

ו. אשתו של האח, המשכילה מכולם, דיברה איתנו אנגלית, וחזרה על כל הסיפור מנקודת ראותה, כשתינוק בן חודשיים בזרועותיה. היא מסרה לי את האי מייל שלה (שלחתי לה תמונות שצילמתי).

הסבתא של הקטנים ישבה כשנכדיה סביבה, ודיברה אלינו בהתרגשות רבה בערבית. שני דברים הבנתי: האחד, "המחסן העלוב הזה – הוא שמפריע לביטחון ישראל?…" והשני, שאין לה ברירה אלא לבקש מאיתנו שנביא להם מוצרי מזון בסיסיים, כי… – אין להם מה לאכול. מחלה על כבודה ופשוט ביקשה. 

הבטחתי להם שאדאג לכך שמחר מישהי מהחברות שלנו תביא להם מזון (ואכן העניין סודר עם יהודית היוצאת היום לחווארה, ובדרכה לשם תסור אליהם עם חבילה ראויה).

ג'. ביקש עזרה רפואית לאשתו ולאביו (פנִינו לרופאים לזכויות אדם).
לחצו כאן לצפיה בעדות המצולמת.
העברנו את הטיפול בתלונה לארגון יש דין. מטעמם, ב 19.2.08, הוזמנו ג'. ובנו להעיד במצ"ח.

יצאנו משם ברגשות מעורבים. מצד אחד בתסכול וכעס נורא על אשר עוללו למשפחה מקסימה, שוחרת שלום. ומצד שני – סיפוק… הנער בן ה 15 שלא הרים את עיניו בתחילת ביקורנו, התחיל לחייך. התיידדנו איתו במיוחד. הרגשנו שהפַגנו במעט את המרירות שלו ואת דאגת אביו.  אם אמנם כך קרה – עשינו משהו.