בוקר סגרירי משהו בקלנדיה. הגענו וחנינו בסביבות 5:45. בחוץ עדיין שרר חושך. למזלנו לא ירד גשם כאשר עשינו דרכנו למחסום, אך היו שלוליות מכל עבר. כמות הבוץ הפתיעה לטובה, אפשר היה ללכת באופן סביר אל הגשר להולכי הרגל. על הגשר זרם רצוף של אנשים בדרכם לעבודה.

בדרכנו אל הגשר מברך אותנו מישהו בבוקר טוב ודורש בשלומנו. שאלנו מה המצב במחסום והוא השיב “אלחמדו לאללה” (=השבח לאל), הכל בסדר היום, רק “שוואייה (=קצת) קר”. ובאמת הוא, כמו רבים אחרים, היה ללא מעיל. רק סווצ’רט חם עם קפוצ’ון. היום ראינו פעם ראשונה אשה שמתפללת את תפילת הבוקר. בפינה שנוצרת בסיבוב של השיפוע שיורד מהגשר היא פרסה את השטיחון והתפללה.

כאשר הגענו לצד הפלסטיני של המחסום, ראינו שיש תורים קצרים לפני שתיים מהכניסות לסלאלום. התורים התארגנו כך שכולם יעמדו מתחת לסככה, למקרה שיתחיל לרדת גשם. זה אפשרי כאשר התורים אינם ארוכים מדי. מעל שתי הכניסות עם התורים דלק אור ירוק, בעוד שמעל הכניסה השלישית דלק אור אדום. בתור השלישי ראינו שיש אנשים בתוך הסלאלום, אך לא היו אנשים מחוץ לו. לאחר מכן הפכו כל האורות לאדומים. כאשר האורות התחלפו לירוק בשלושת הכניסות, חלק מהאנשים רצו לכניסה השלישית הריקה יחסית ונכנסו שם לסלאלום.

את אבו רמזי, ידידנו מוכר הבייגלה, לא ראינו. עדיין היה חשוך אז לא ידענו אם הוא עומד מחוץ למתחם המחסום לא רחוק מהקיוסק. השער למתחם המחסום מכיוון קלנדיה עדיין  סגור ולא ניתן להיכנס משם למתחם המחסום המוקף כולו בגדר. משמעות הדבר היא שכל מי שמגיע מכיוון קלנדיה נדרש לעשות איגוף גדול כדי להיכנס מהצד המזרחי (מכיוון א-רם). מזל שכעת לא ירד גשם.

בשטח שמתחת לסככה התמקמה כבר מזמן אשה שיושבת ליד אחת הכניסות. בהתחלה ראינו אותה מקבצת נדבות. בפעמים האחרונות היא מוכרת מסכות. ממול, ליד הכניסה לסככה, יושב מישהו עם כסא ושולחן. הוא מוכר מסכות וגם קפה מתרמוס גדול, סיגריות וכד’. בפעם הקודמת שהיינו הם נקלעו לויכוח והאשה כל הזמן צעקה עליו, כנראה כעסה שהוא מפריע לפרנסתה. הפעם נראה שהגיעו להבנות. אחרי זמן מה הגיע מישהו עם מגש עץ גדול ועליו בייגלה ופלאפל, תחת כיסוי של ניילון. הוא הניח אותו על הארץ ליד האיש עם השולחן, והחל למכור. שמענו את האשה שואלת אותו איפה אבו רמזי, כנראה שיש קשר ביניהם. התקרבנו אליו ושאלנו גם אנחנו על אבו רמזי. הוא אמר שאבו רמזי חולה, אך לא ידע לומר אם זה בעקבות הניתוח בעיניו. אנחנו מקוות שאכן הוא מתאושש מהניתוח והכל בסדר אצלו.

בינתיים התורים מחוץ לכניסות הצטמצמו ונראה היה שהכניסה מתקדמת באופן סביר. מדי פעם כשהיו פותחים רק חלק מהכניסות, אנשים היו עוברים מתוך הסלאלום מתור אחד לאחר, בניסיון להרוויח עוד כמה דקות.

התקדמנו לכיוון הקיוסק כדי לקנות כוס תה ויכולנו כבר להבחין שאינו עומד במקומו הרגיל. כשהתקרבנו התברר שהקיוסק שהיה נעלם. במקומו יש מכונית מסחרית (כמו “גזלן”) שממנה ניתנים שירותי משרד, טיפול בחניה והסתבר לנו שגם מוכרים קפה ותה. דיברנו עם אדם שהיה שם והכיר אותנו, שמו יזן. עד כמה שהצלחנו להבין ממנו, החרימו את הקיוסק (כנראה העיריה). אנחנו חשבנו שהקרקע שעליה הוצב הקיוסק ונמצאת החניה היא של משפחתם של אימן ומוחמד. מסתבר שכנראה הם רק שכרו אותה. יזן סיפר שאימן היה עצור כמה ימים ועכשיו שניהם, אימן ומוחמד, בבית. הוא לא ידע מה מצבו של אבו רמזי. בתמונות רואים את הקיוסק/משרד החדש.

שתינו את התה בצד. מכל עבר יש אשפה, ובמקומות מסויימים היא צפה כעת בשלוליות שהותירו הגשמים. אולי כדאי שעיריית ירושלים תתעסק בניקיון ובהצבת פחים במקום בהחרמת קיוסקים.

התחיל לטפטף גשם אז חזרנו אל הסככה. מצב התורים היה תקין. מחכים קצת בסלאלום ונכנסים. בינתיים זרחה השמש וצפינו בה בין הגדרות ומגדל השמירה.

לקראת השעה 7 נכנסנו לסלאלום בכניסה האמצעית. הסלאלום היה ריק והקרוסלה בקצהו פתוחה. אבל ממול לא היו עמדות בידוק פתוחות, אלא רק מימין עמדה אחת משתיים פעילה ומשמאל שתי העמדות. עם זאת העמדות במרכז היו מוארות, אז יתכן שמוקדם יותר פעלה לפחות אחת מהן. עברנו תוך כמה דקות. מבין העמדות האלקטרוניות פעלו רק 4-5, מתוך כ-30. רק עמדה אחת לבדיקה ידנית פעלה והיתה בה חיילת אחת בלבד (בד”כ יש 2 חיילים והוסבר לנו בעבר שאחד מהם משגיח שלא יקפצו מעל העמדות האלקטרוניות). אשה עם עגלת תינוק קיבלה אישור ונשלחה ע”י החיילת לעבור באחת העמדות האלקטרוניות שהחיילת פתחה עבורה ידנית. אבל העגלה היתה רחבה מדי ולא עברה. אדם שהיה שם סייע לאשה להרים את העגלה לגובה ולהעביר אותה מעל. מאבטח שהגיע וראה זאת אמר לחיילת שהיתה צריכה לשלוח את האשה לעמדה בקצה שמיועדת לעגלות וכסאות גלגלים והוא היה פותח לה שם. בינתיים הוא התרחק והחיילת לא ידעה מה לעשות איתנו. המתנו בצד כשהיא בררה זאת טלפונית ואז עברנו. לפחות בינתיים היא העבירה את הפלסטינים שנזקקו לעמדה הידנית.

כשיצאנו עדיין ירד גשם, אם כי לא חזק. הזדמנות לחנוך את מטריית ה”לך” שרכשתי. כעת ראינו במו עינינו מה קורה על הגשר בגשם. כצפוי הטיפות חודרות פנימה מהצד. למרות שהגשם היה חלש ולא היתה רוח חזקה, ניתן היה להבחין על הרצפה שיותר ממחצית השטח רטוב מטיפות הגשם שחדרו מהצד. ניתן רק לשער מה קורה כאן ביום חורף סוער.

בקצה המורד מצטופפים אנשים מתחת לקירוי וגם מתחת לעמודי הגשר ראינו אנשים תופסים מחסה מהגשם. בדרכנו לרכב פגשנו אנשים שאמרו שטוב שאנחנו באות כי אז המצב בתור בסדר. (אנחנו יודעות שזה לא בדיוק כך…). אחד מהם דיבר איתנו ותהה לשם מה השקיעו כל כך הרבה כסף במחסום החדש והמשוכלל אם בסופו של דבר יש תורים כמו במחסום הישן. לדבריו בימים האחרונים היה גשם  והרבה פועלים לא יצאו לעבודה, אך בתחילת השבוע היו תורים ארוכים מאוד. הוא טען שמגיעים בחמש בבוקר ולא עוברים עד 7. כשאמרנו לו שנאמר לנו בעבר שאין מספיק חיילים בגלל בידודי קורונה, השיב שכאשר יש אירוע בגדר פתאום יש אינספור חיילים.