במחסום מיתר נוכחות גבוהה של משטרה ומשמר הגבול.

בבוקר מוחמד קיבל טלפון כי צבא והמנהל האזרחי הגיעו למשפחתו של עמאר מ״מקטל אם סאלם״. התרגום של שם המקום הוא ״הרגו את סאלם״ אבל כנראה שהנכון יותר הוא ״הרגו את השלום״. כתבתי על המקום לפני כמה חדשים. המקום נמצא על כביש 317 בין שמעה לעשהאל. שתי משפחות של רועי צאן גרות במקום הזה. 

בחודש הרמאדן עמאר קיבל מסמך שבו הוא אפילו לא זכה לשם. התואר שניתן לו הוא ״המחזיק״, עד כדי כך האנשים כאן שקופים, ללא שם, ללא תואר וללא מקום. בפירוט הטובין נאמר 3 יחידות קונסטרוקציות ברזל. האמת היא שאלו היו האהלים של המשפחה, הבית שלהם וגם זה נלקח מהם. זהו אדם, ילד כבן שנתיים, שזכה כבר לחוות את הריסת ביתו. אני מניחה שאדם לא חווה מימיו קיר של בית מבפנים. הבתים היחידים שכנראה ראה הם בתיה של שמעה, הניצבים בראש הגבעה שמול אוהלו.

משם המשכנו לאבו סאפי בואדי ראדים. פאולה חברתנו, שהתרשמה מאד מציוריה של ראניה, בתו של אבו-סאפי, ואף רכשה כמה עבודות שלה שמוצגות בסלון ביתה, אמרה לי שחברתה ניצה ראתה את הציורים וקנתה לה צבעים ובלוקים לציור. כמובן שנסעתי לפאולה כדי לאסוף את הציוד וכך שבנו לביתו-מערתו של אבו-סאפי.

הדרך אליו  מרהיבה ביופיה, רק שהגישה אליה מצריכה רכבי שטח ולמי שאין, אז חמור או טרקטור גם יעשו את העבודה. החיוך שנדלק בפניה של ראניה כשראתה את הדברים ששלחה פאולה היה מדהים, ואני חשבתי לעצמי על שוויון הזדמנויות שאינו מנת חלקה של ראניה וכנראה של עוד הרבה צעירים מוכשרים כמוה. בינתיים חזרה אחותה של ראניה מהמרעה. אבו סאפי אמר לי שכל מי שגדול מספיק עובד כי אחרת לא יהיה מה לאכול.

כשהגענו לשם היה אירוע קשה. אחת הפרות של אבו סאפי המליטה תאומים וארע סיבוך בהמלטה. הגיע וטרינר שערך ניתוח חרום בתנאים מאד קשים. מקווה שלפרה ולעגלים שלום.

מכיוון שלא ראיתי סוסים וחמורים אצל אבו סאפי אז הטרקטור הוא כלי הרכב היחיד שאבו סאפי מתנייד איתו. בחצר הוא מחזיק חלקי חילוף. אם הייתי רואה את הגרוטאות האלה במקום אחר, כמו קיבוץ למשל, הייתי אומרת שאני נמצאת במוזיאון הטרקטורים של הקיבוץ. אבל לא, אני בחיים האמיתיים של אבו סאפי וחבריו.