קלנדיה - יום שישי הרביעי לחודש הרמדאן
צלמי צלמי, צעקו לעברי בחורים צעירים שהיו בדרך לתפילה באל-אקצה וגורשו.
צלמי צלמי, אמרו נשים שנדחקו זו אל גבה של זו בצד האחר של המתחם.
צלמתי את אלו וצלמתי את אלו וגם את הנשים שהופיעו מולי בדרך אל קלנדיה והיו כמו פאטה-מורגנה בבוקר ערפילי ועביך.
ביום השישי האחרון לחודש הרמדאן כמו נאגדו ימי השישי כולם למראה מגדילה של מהות ועומק השליטה בעם אחר והשפעותיו על החברה הפלסטינית ככלל והטמעתו בנפש הפרט.
עד כמה מוראות הכיבוש נחרטו בנפשות הבנתי כשהצעתי לאישה אהובה שעמדה בתורים הדחוסים לעייפה לחמוק בדרך חילופית, מקצרת, כזאת שאם תלך בה תעבור כהרף עין, הניעה האישה את ראשה לשלילה ואמרה: אם הם יראו אותי, הם יכניסו לי כדור בראש.
יום השישי האחרון לחודש הרמדאן היה כמו המשך לימי השישי לחודש הרמדאן בטרם הקורונה.
נהרות של בני אדם הגיעו בכל הדרכים ומכל הכוונים אל הפתחים.
בכל מפגש בין האוחזים ברובה לנתונים למרותם, השפה השלטת הייתה אורווליאנית.
כי במצב של אין חופש ואין זכויות אדם אין דרך מלבד דרכו של ג’ורג’ אורוול להסביר משפט כמו זה שנצעק לעבר המאות שצבאו על הפתחים: “אנחנו סוגרים כי בפנים יש דוחק ואנחנו דואגים לבריאות שלכם”
ואיך מלבד עולם מושגים הלקוחים מספרו של אורוול אפשר להסביר ש”שטח סטרילי” להגדרתם אין לו דבר עם היגיינה ואינו אלא שטח שרגל אדם לא חמוש אינה דורכת בו?
או כשתשובה על השאלה למה מפרידים גברים מנשים היא: “כי אנחנו מכבדים את המסורת שלהם”?
כל אלו כשלטי ברכות השליט לנתינים.
מה שהאיר שוב את היום היו צעירי העזרה הראשונה, שמלבד עזרתם לנכים וקשישים, עמדו גבוה על הבטונדות שבין נתיבי התנועה ו”דגו” ילדים ותינוקות שנמחצו בדוחק הגדול, החזיקו אותם לידם ובחיקם עד שהאם פילסה דרך והגיעה לקחתם.
מהיותי היהודייה היחידה ללא רובה במרחב שבין מחנה הפליטים לרובים, הבחין בי צעיר שעל גבו היה כתוב “סדרן” וצעק :פה יש רק ערבים, לא יהודים! – את ערבי! ולווה את הצעקה בחיוך גדול של קבלה ושותפות.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-