אפילו כשיודעים מה מחכה לנו שם, המפגש עם “הדבר האמיתי” הוא גדול מהחיים: הנוכחות המאסיבית, האפורה של החומה משתלטת על כל מה שסביבה. לרגע הרגשתי שאני מאבדת את התחושה של איפה אני נמצאת, עד שהבחנתי בתחנת הדלק, מראה מוכר בסביבה האורבאנית שמחזיר את העין ואת הדעת למקום הזכור להן. ואז באה האנחה, ואיתה התחושה החמוצה שאנו עדות להיסטוריה בהתהוותה, היסטוריה מפחידה, הקמתה של מציאות חדשה לשנים עצובות. ואכן זהו שינוי מוזר, “ג’דיר” כמו שהפלסטינאים קוראים לזה, הכל בצל החומה. כשהתקרבנו לחומה ליד תחנת הדלק של אבו-דיס, 7-10 שוטרים “אפורים” (האם מישהי יודעת את המשמעות של צבעי המדים השונים?) ניגשו אלינו, מופתעים מעצם נוכחותנו. ניסינו להסביר שאנו פשוט במשמרת שלנו, אך הם טענו שהשטח סגור אלא אם כן אנו מהעיתונות או גרות בסביבה. ואז התחילו הסתירות: אחד אמר שבידיו המסמך המגדיר את המקום כשטח צבאי סגור ויראה לנו אותו אם נתעקש (ואכן התעקשנו, והוא התרגז.) האחר הסביר בחוסר סבלנות שאנו מתנהגות “כמו ילדים קטנים”, שהם שם להגן עלינו כדי שהבולדוזרים לא יפגעו בנו. שאלנו מה עם העיתונאים, האם הם חסינים מפני בולדוזרים? ומה עם הפלסטינאים, איך הם מגיעים הביתה? האם אתם לא דואגים לביטחון שלהם? ההערות הללו שלנו, כרגיל, לא תרמו הרבה. יש להם הוראות, אמרו, לא לתת לשום ישראלים-יהודים להיכנס, “אלא אם כן הם עיתונאים.” אז חיכינו כעשרים דקות עד שרונן, הקצין הקבוע של מג”ב, בא והראה לנו לאן מותר ולאן אסור לנו לגשת. הוא הסביר שמכיוון שהם עובדים עכשיו ליד אוניברסיטת אל-קודס, אסור לנו להתקרב לאיזור ההוא. אנו יכולות לגשת רק לאיזור הפישפש בגדר… אז הגיע סגן-אלוף ממג”ב בג’יפ, והודה שמראה החומה הוא מראה עצוב ואף איננו “רגיל.”

חיפשנו פלסטינאים שנוכל לשוחח איתם אך האיזור היה ריק. אז הלכנו לאיזור הפישפש, שם נהגי הטקסי הקבועים מעבירים את הזמן בניחושים לאן תגיע החומה, ומקוננים על הפסד הפרנסה הצפוי בשל כך.

עברנו את הפישפש – ושם ראינו את המראות העצובים והקבועים של נשים וילדים המנסים לעבור בדרך הזו שהיא עכשיו בוצית וחלקלקה .

מהצד השני לקחנו טקסי לוואדי נאר (15 ₪ אם מתמקחים.) ליד הקונטיינר היתה ישיבה של 4 קצינים מהצנחנים, הבכיר בהם סגן-אלוף אילן, סמח”ט עציון. הוא שמח לדבר איתנו והסביר שהמחסום הזה הולך לעבור שידרוג שיהפוך אותו להרבה יותר “ידידותי”, כולל מקומות מיוחדים ופרטיים לבדיקת נשים, וגם יהיה שם גג. הוא הודה שמשמעות הדבר – שהמחסום יהפוך לקבוע, והסביר את משמעות הנקודה, שבה נפגשים איזורי A ו- B. הוא הוסיף שאין סיבה לפלסטינים לכעוס בשל המחסומים. לדעתו זהו גבול, בדיוק כמו בשדה התעופה, שם איננו מתעצבנים כשבודקים אותנו בקפדנות. לכן גם כאן הפלסטינאים צריכים להבין את המטרה. על כך ענינו, והם ענו לנו, וחוזר חלילה, עד שכולנו התעייפנו מלדבר לעצמנו והם עזבו את המקום…

כשהקצינים הבכירים היו שם התנועה זרמה חלק. אחרי 30 דקות התאספו 20 מכוניות, מה שיצר פקק של חצי שעה, ושתי מוניות עם כ-15 פלסטינים (בשתיהן יחד) עוכבו כך. כששאלנו את החיילים לפשר הבדיקה המדוקדקת של כל מכונית ועיכוב האנשים הם היו מוכנים רק לומר שיש התראה על שני אנשים העומדים לעבור… אחרי 55 דקות של חיפוש קפדני ועיכובים, החיילים שינו את המדיניות באופן שרירותי ואיפשרו למכוניות לעבור מבלי להסתכל עליהן אפילו. זה היה מוזר… בכל אופן, המשמרת הזו של החיילים (ובמיוחד חלבי) היתה מנומסת גם איתנו וגם עם הפלסטינים (המשמרת שבאה אחריהם בדיוק כשעזבנו היתה שונה לגמרי, אחד מהם סירב לתת לי את שמו ואמר לי “לדחוף” וכו’…)

בחזרה לאבו-דיס – נראה שנהגי המוניות עדיין לא התרגלו למציאות החדשה של החומה. הנהג שלנו קצת התבלבל – וכך נתקענו בפקק תנועה. חתונה עמדה להיערך. לכן החלטנו לחפש את הפישפש ברגל… אבל לכל מקום שהלכנו, יכולנו רק להבחין בחומת 8 המטרים הזו, מבלי שיכולנו להבחין בשער הקטן… אחרי 30 דקות של שוטטות בחיפוש אחר היציאה (היינו מראה די מוזר שם…) מצאנו סוף סוף את האור…