6:15 – 10:15

6:30 אל-עזרייה

בהגיענו, 17 מכוניות עומדות בתור ומספר גדול של 80-100 אנשים עומדים בצפיפות. האנשים, חלקם הולכי-רגל וחלקם ירדו מטרנזיטים, ניגשים אחד אחד לבדיקת תעודות. מדי פעם מסדרים אותם בשורה בקריאות “אחורה, אחורה”. איש המג”ב לא אהב את נוכחותנו במקום (“אתן מפריעות לי לעבוד”). הוא בקושי מסתכל בתעודות. רבע שעה לאחר שהגענו תור הולכי הרגל חוסל (בשלב מסוים המג”בניק אפילו לא התבונן בתעודות) ותור המכוניות קטן מאוד. האם המעבר המשיך להתנהל במהירות גם לאחר שעזבנו?

ואדי נאר

נסענו לואדי נאר בדרך הישנה מאל-עזרייה. הסיבות הביטחוניות שהוזכרו כסיבה לסגירת הדרך ליד המזבלה בוטלו היום והמוט החוסם לא הושחל בין הבטונדות. נותר לי רק לתהות מה היו אותן סיבות ביטחוניות עלומות, ומדוע כביש זה אסור לנסיעה לפלסטינים. זהו כביש הררי צר שלאורכו אין כלל ישובים. קרוב לסופו (ליד המחסום) יש מספר בתים פלסטינים, מעין כפר קטן. מאז שנסלל הכביש החדש להתנחלות קידר איש אינו נוסע בכביש זה, למעט רכב צבאי ונשות מחסוםווטש. אז נכון שאנחנו לא גנרליות שמבינות בעניינים חשובים כמו ביטחון, אבל איננו יכולות לבלוע את התשובה שהכביש חסום (לפעמים…) ואסור לשימוש של פלסטינים בגלל סיבות ביטחוניות.

7:15 הקונטיינר

שקט מוזר. רק מעט כלי הרכב ורובם עוברים ללא עיכוב. במשך הזמן שעמדנו שם הגיעו רק 3 הולכי רגל (אנשי דת) והם עברו מחוץ למסלול הקרוסלות ללא בדיקה. מגיעים 4 אוטובוסים. מהאוטובוס הראשון הורדו שני גברים צעירים. האוטובוס המשיך בדרכו בלעדיהם והם שוחררו לאחר כ-20 דקות. מהאוטובוס השני נלקחה חבילת תעודות ופרטיהן שודרו במכשיר קשר. לאחר מספר דקות נקראו שמותיהם של 4 גברים צעירים והם נשלחו לסככת המעוכבים. גם הם שוחררו לאחר כ-20 דקות, כמובן לאחר שהאוטובוס שלהם עזב. האוטובוס השלישי והרביעי עברו ללא כל בדיקה!!! טרנזיט עוכב לכ-10 דקות. מיד לאחר שחרורו עוכבה המונית הבאה שהגיעה. יהודית שאלה אם יש הנחיות חדשות לגבי הבחירות, בטרם הספיק המג”בניק לענות לה שלא, ניגש מפקד המחסום (?) והפסיק את השיחה. את כל השאלות הוא ביקש להפנות לדובר צה”ל.

8:00 מת”ק אבו-דיס סגור. אין נפש חיה.

א-זעיים בדרכנו חזרה מאל-עזרייה שוב חפשנו את המקום אליו נשלחים האנשים המבקשים לעבור באבו-דיס: מחסום א-זעיים. אמנם על הכביש הראשי ממעלה אדומים ממוקם מחסום (שמרבית הזמן לא נערכות בו בדיקות כלל), אך האנשים לא מגיעים אל הכביש הראשי. מתחת לגשר לכיוון א-טור הייתה תנועה ערה של מכוניות מכל הכיוונים. כיוון שנאמר לנו שבמקום יש רחבת חנייה מוסדרת לנוחות הנוסעים ומקום מאורגן לבדיקות ביטחוניות ולא ראינו שום דבר כזה, חששנו שלא מצאנו את המקום הנכון. לכן לקחנו טרנזיט מקומי מראס אל-עמוד. אז, זהו, שלא פיספסנו את המקום! הוא פשוט לא קיים. יש דרכי עפר משובשות, מוצפות בשלוליות שאינן עבירות לרכב פרטי. דרכים אלו עולות לכיוון החומה שמסתיימת כמאה מטרים מהכביש הראשי במגדל תצפית. שני טרנזיטים העפילו עד המגדל ואספו משם נוסעים. הולכי רגל מעטים בוססו דרכם סביב החומה. מיותר להזכיר שאין שם בדיקה מכל סוג שהוא: מי שמצליח להגיע אל המקום הקשה והמרוחק הזה יכול להגיע לירושלים באופן חופשי. יחי הביטחון! חשנו מרומות. הדרך הארוכה שאנשים נדרשים ללכת, הבוץ, השלוליות. משפיל. ולשמוע את כל החיילים ומפקדיהם השולחים את האנשים למקום המביש הזה בלי להניד עפעף, מספרים שיש שם מחסום מסודר ומגרשי חנייה…

אבו- דיס הגענו אל ה”פישפש” בשעה 8:30. לא היו כוחות ביטחון ואנשים עברו דרך שטח המנזר. אבל ברחבה לא המתינו להם טרנזיטים או אוטובוסים. הרחבה הייתה ריקה מכל רכב.