נסענו קודם לואדי נאר משום שקיבלנו הודעה להיות שם ב6:30 בבוקר לחכות ל-5 אוטובוסים של קרובי אסירים האמורים לעבור למחנה עופר. מצאנו שם סגר מוחלט, שער המחסום מורד. אין כלל הולכי רגל או מכוניות המנסים לעבור. מפקד המחסום, מאיר, קומוניקטיבי ואדיב הסביר שרק מקרים מיוחדים עוברים. אנו שואלות על האוטובוסים העתידים לבוא והוא מתקשר ומקבל אישור בשבילם. אמבולנס המבקש לעבור עם תרופות מכיוון בית לחם אינו מקבל אישור וחוזר (אם היה מוביל חולה היו מתירים לו לעבור). כ15 מעוכבים יושבים מעבר לגדר הבטון, אנשים שנתפסו מנסים לעבור דרך הואדי. לאחר בדיקת תעודותיהם מול השב”כ כולם משתחררים תוך זמן קצר.ב 7:15 מגיעם שני אוטובוסים ראשונים ועוברים ללא בעיות. כעבור זמן אנו רואים את שלושת האחרים מתקרבים ונעצרים למטה בואדי. מפקד המחסום המשקיף לעברם במשקפת אומר תחילה שהם מעלים אנשים ולכן לא יעברו. כעבור חצי שעה אנו מתקשרות לאילן מעציון. הוא איננו ועמיתו אינו יודע במה מדובר. בינתיים מסתבר שיש למטה ג’יפ מג”ב שבודק את הנוסעים ואכן ב 8:15 מגיעים האוטובוסים ועוברים מיד.מופיעות שתי צעירות המנסות להגיע לבית לחם וטנטור, אחת מהן מרצה , הן לא מורשות להמשיך וחוזרות .בינתיים נאספים מספר מעוכבים נוספים שנתפסו עוקפים וממתינים לבדיקת תעודות.8:30 אנו עוזבות ומורידות את ג’ודי ש. ליד הרכב שלה.

ג’ודי א. ואני ממשיכות לאבו-דיס. בפישפש כבר אחרי שעת העומס של הבוקר. שלושה חיילים בפתח, אחד מהם דובר ערבית מנהל את דו-השיח עם הפלסטינים. עוברים בעלי תעודות כחולות, בעלי תעודות אחרות שיש להם אישור (תסריך) ומקרים מיוחדים. מדי פעם מבקשים בקשר אישור. אין תור ממתינים. אין סגר.נהגי הטרנזיט מתלוננים שהמשטרה מנסה למנוע מהם לעבוד. לטענתם יש תכנית לעבור להסעה באוטובוסים ולהוריד את הטרנזיטים מן הכביש. הם חוששים לפרנסתם והיו רוצים שיתירו להם לקיים תחנה מסודרת. ואכן טור ארוך של טרנזיטים חונים ואין נוסעים.