ארתאח-ג’ובארה-ענבתא, יום א’, 6.3.05, אחה”צ צופות: אליכס ו’, עליה ש’, סוזן ל’ (מדווחת)אורחים: אן ש’, זלמן א’ סיכום: “מסע של יום מפרך אל תוך הלילה”. אולי משום שהמשמרת התקיימה מאוחר מן הרגיל, אבל גם הזכירה נושאים מתוך מחזהו של יוג’ין אוניל: התמוטטות התקשורת, אינטראקציות מלאות בדיבורים (של הכובש) סביב הנושא, לא מעיזים לגעת במשהו במישרין; ריחוק מהמציאות, שקרים, הכחשה, פנטזיה ובידוד חברתי. מחזה של עצב ישן, של פוטנציאל מבוזבז. ומה שאנו עדות לו חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. ארתאח 14:30 שונה מן השבוע שעבר, אבל יחסית מעבר עדין של ירקות ופירות גב-אל-גב. למרות שהארגזים מלאים המלפפונים נסרקים כל אחד בנפרד. ג’ובארה 15:00 שוב, השבוע, מותר לנו לחצות באופן חופשי, עם העצירה הנדרשת אצל אבו חאתם ומשפחתו!ענבתא 15:25 אנו עוברות את נהגי המוניות ומברכות אותם לשלום. הם מספרים לנו על איש צעיר ש”נאסר”. אנחנו עוברות בדרכנו את דוכן מוכר הקפה והמוניות ומוצאות שני גברים צעירים נשענים על המחסום. האמר מלוכלך בבוץ עם שלושה או ארבעה חיילים (קשה לראות היטב כיוון שחשוך בפנים). הם כלואים – מרצונם הם – בפנים. בחוץ זורחת שמש אביבית בוהקת, והדשא מתחת גבוה ושופע, וירוק כמו באירלנד. למה, אנו שואלות, הם בתוך ההאמר, במקום ליהנות ממזג האויר האביבי? אנחנו לא רוצים לסכן את עצמנו, אומר הסמל הצעיר מבלי להניד עפעף. 15:40 מצדו השני של המחסום חונה מכונה לבנה קטנה, חדישה. היא שייכת לאחד האנשים הצעירים שהגיע למחסום לאסוף חבר, ה”עובד בביטוח” ברמאללה ועובר את המחסום כל הזמן. אחרי הכול, אם אתה גר בטול כרם וצריך לנסוע לרמאללה, אתה צריך לחצות את המחסום הזה, ורבים אחרים, פעמיים כל יום ! החיילים מתעקשים: “הם לא עצורים, רק בודקים את הניירות שלהם”. למעשה, רק הניירות של האיש הצעיר נבדקים, האיש הצעיר עם המכונית. שני הצעירים שקטים, כמעט צייתנים, או פשוט אינם רגילים שפונים אליהם באופן בלתי מאיים. הם מחכים כבר כחצי שעה. בדקות הקרובות מצטרף להאמר ג’יפ וקהל של חיילים, כולל קצין, שמסביר לנו בצורה נעימה למדי שקיימת בעיה עם אחד הצעירים. בשוויון נפש מוציא אחד החיילים מכיסו פלנלית לכיסוי העיניים ואזיקי פלסטיק ומשתמש בשניהם כלפי הצעיר שנאסף לתוך הג’יפ. חברו קורא, בשקט, שהוא זקוק למפתחות המכונית. אחד החיילים מתיעץ עם השני, ובהגיעם למסקנה משותפת הוא מוסר לו את המפתחות. אנחנו עוברות לצדו השני של המחסום, למכונית, שם החבר ממתין לצאת לדרכו. הוא לא ביקש דבר, לא ניגש אלינו, אבל אנחנו מטלפנות לקו החם של המרכז להגנת הפרט, מוסרות את פרטיו של הצעיר – תעודת זהות, רישיון נהיגה, ומכיוון שהאישה בצד השני של הקו דוברת ערבית, אנו מוסרות את הטלפון לפלסטיני וגם את הטלפון של הקו החם – למקרה שהיא לא תחזור אליו. 15:40 שני צעירים נעצרים – סטודנטים לסיעוד, החוזרים לטול כרם. הם רגילים שבכל פעם שהם הולכים לרמאללה הם נעצרים במחסום זה או אחר. ככה זה בחיים, נדמה שהם אומרים, ואלה לא חיים טובים. 15:55 החיילים, בחזרה בהאמר, לא רואים עתיד אחר ומודים “כך זה יימשך”. בינתיים, שקים של שקדים עוברים ממיני-ון אחת לשנייה מתחת למחסום, ומחזה הצער הישן ממשיך.