סיכום
לאחרונה נודעו דברים שברק אובמה אמר בראיון לג'פרי גודלברג בירחון "אטלנטיק" בזמן מסע הבחירות לנשיאות:  "להיות ידיד של ישראל פירושו גם להציג בפניה מראה, ולדבר אמת."  אנו במחסום ווטש מציגות מראה באמצעות פעולות הניטור שלנו משך תשעה השנים האחרונות.  אנו אלה אשר מראות, בדוחות היומיים שלנו, שמפעל ההתנחלות הוא מפעל כולל, שאין לשלטונות המיועדים כל כוונה לעזוב את השטחים הפלסטינים הכבושים, או להרשות לפלסטינים לקבל את זכויותיהם.  בשבועות הבאים, נראה האם הדרישות האמרקיאיות, כולל הסרת מחסומים, פינוי חיילים מחלקים של הגדה המערבית, והקפאת התנחלויות יהודיות חדשות בשטחים הפלסטינים, מצטרפות למציאות שאנו נוטרות, או האם ההטרדה וההשפלה, שכנראה נעלמות מעיני האמריקאים, ממשיכות ללא קץ באכזריותן ובטפשותן. 
12:00 שער 1392.  חבלה
לשלושת החיילים אין מה לעשות.  הם מוכנים לדבר – קצת.  למרות שעון הקיץ, השערים עדיין נפתחים שלוש פעמים ביום באותן השעות כמו בעבר.  לחייל המדבר אנגלית שוטפת אומרים שלא ידבר אתנו!  אין תנועת רכבים או בהמות, על אף שיש מכוניות רבות, ישראליות ופלסטיניות, ליד המשתלה והמכולת.  כאשר השערים מן העבר השני נסגרים, בדיוק בשעה 12:30, מופיע טרקטור, אך הצעיר הנוהג בו אינו מנסה לשכנע את החיילים לתת לו לעבור.  הוא מסובב את הכלי הכבד לאחור ועוזב, מוותר.
ליד אלפי מנשה, בדרך לראס א-טיה
יש שער, או שערים, חדשים, על הכביש לפני שמגיעים לחומת ההפרדה.  השער הצהוב הגדול פתוח, העלייה התלולה מאחריו עוד תלולה, אך סלולה היטב עכשיו.
13:30  ראס א-טיה
בהתקרבנו למחסום קו התפר אנו פוגשות אחד המורים, הולך שמח לכיוון המעבר.  הוא מספר לנו כי אמנם הוא והמורים האחרים עוברים דרך מבנה הבטון (קודם הם סרבו, כאשר ההוראה החדשה הזו נקבעה לפני כשבועיים).  אנו רואות כי הדלת נפתחת רק לעיתים, ואנשים צריכים להמתין, ליד הקרוסלות או ליד הדלת הסגורה והנעולה עד שמורים להם להתקדם לבדיקה.  הרבה תלמידי בית ספר מסביב, וגם אוטובוס מלא בנים ובנות הקוראות לנו באנגלית, שואלים את שמותינו.
16:20  ענבתא
נדמה כאילו חזרנו לכביש מס' 5, שם נתקענו היום בגלל תאונה קשה.  רחוק מענבתא התנועה נעצרת בכביש הצר הזה.  כאשר אנו מתקרבות למחסום, אנו עדיין לא רואות חיילים.  כנראה לא היה פה איש, כרגיל, אך הרמזור אדום, כרגיל, והמכוניות מזדחלות באיטיות דרך המחסום, בלי לעצור.  מעט תנועה מכיוון טולכרם.  אין הסבר לפקק.
16:30  ג'ובארה
תור ארוך של מכוניות מחכות לעבור את המחסום.  אנו נכנסות למסלול של המתנחלים ומ"צדיקית מורה לנו, בגסות, למסור תעודות זהות ודרכונים, ונראה כאילו לעולם לא ראתה דרכון.  היא בודקת דרכונים של ארבעה אנשים, כל עמוד, דורשת מאחד האורחים למחוק צילום של המחסום, וגם את פתיחת תא המטען.  התגובה ל"חג שמח" שלנו היא מבט זועם ושתיקה.
16:50  אירתאח
שלא כמו בג'ובארה, איש בטחון אדיב מאוד, אוזנייה באוזנו, מאחוריו איש בטחון בכובע בייסבול ונשק, אומר בחביבות כי אין בעיה, אך מבקש מן האורחים שלא לצלם.
אלה השעות האחרונות בטרם ה"סגר" מסמל תום העבודה בישראל עבור הפלסטינים ברי המזל, המורשים לעבוד בארץ – כאשר אין חגים דתיים או אחרים.  המוני גברים, נשים מעטות, עושים את דרכם בחזרה לשטחים, רבים נושאים שקיות של מטעמים, ועל כתפי רוב הגברים שקים ארוכים גדולים – כשקים שגמלים נושאים – מלאים בתפוזים.  רבים אומרים כמה קל היה לעבור הבוקר, דומה כי איש אינו מצטער על הסגר.  "מה אפשר לעשות?"– כאילו בהשלמה – אנו שומעות שוב ושוב.
כתריסר תפוזים בורחים משק ומתגלגלים במהירות, ככדורים במועדון כדורת, לעבר המקלות שאנו כבר יודעת כי לא יופלו כל עוד הכיבוש קיים.