3:50 היה כמעט בלתי אפשרי להחנות את המכונית במקומנו הקבוע כיון שהדרך המובילה למגרש החניה היתה גדושה בטרנזיטים שמחכים לנוסעיהם. 
מדוע, בשם שמיים סגרו את מגרש החניה? לנוסעים ולנהגים כאחת הדבר רק מסבך את החיים, כאשר עוד ועוד מכוניות מגיעות לאסוף את אלפי הפועלים הזקוקים להסעה. אין מקום לפניה, אין מקום לרוורס, נוצר בלגן מוחלט.

בצד הפלסטיני של הגדר פועלים צעירים שמנסים לחדור שלא בתורם, טיפסו על מה שנותר מהגגון. אנו חוששות ממה שעלול לקרות כשיהיה גשם. איש אינו מוכן לקחת אחריות על מה שיקרה לפועלים לאורך השבועות הבאים עד שהבנין – המתקדם לאיטו – יושלם. צריך לספק לפחות גג זמני לעומדים בתור.

4:04 השערים נפתחים לקבלת 3000-4000 הפועלים העוברים מדי יום ראשון. עשרות עוברים את הקרוסלה, עד לסגירתה למספר דקות. לאחר שכל הפועלים עוברים את המגנומטר, פותחים לקבוצה נוספת. כל זה מלווה רעש רם לא רק של הקהל, אלא גם של קולות מיכלי הפח הגדולים המתגלגלים בתוך הרחבה או לפני הכניסה לקרוסלות, ולעיתים נתקעים בתוכן ומונעים את סיבובן. (אנחנו מניחות שמיכלי פח אלה משמשים מושב לפועלים שמגיעים זמן רב לפני פתיחת המתקן, כדי להבטיח שיהיו הראשונים לכניסה).

הלחץ של אנשים רבים כל-כך בכניסה לקרוסלה נעשה בלתי נסבל עבור חלק מן האנשים. ראינו אדם , ואח״כ עוד אחד שמתישבים להתאושש ברחבה לפני המגנומטר. לאחר מספר דקות האדם השני קם וממשיך את דרכו, אבל מצבו של הראשון נראה מדרדר. אחדים מחבריו מנסים לעזור. הם מניחים אותו על מספר פחים. הם שואלים אותנו אם יש לנו מים (להם אסור להביא!) למרבה המזל אראלה מצליחה לזרוק את בקבוק המים שלה אל מעבר לגדר. בינתיים, ההוראות (כמעט היסטריות היום) הנשמעות ברמקולים ממשיכות עד שמישהו ״משם״ שם לב שמשהו קרה. נראה שלא שמעו את הקריאות והשריקות שלנו… לוקח לפחות 20 דקות עד שמופיע שומר שפותח שער צדדי, ורק אחרי שהחולה נדחף דרך המגנומטר בעזרת קבוצת פועלים – ניתן להם לשאת אותו אל אמבולנס פלסטיני שחנה במרחק רב מהמתקן.

(היום, יום שלישי, הצלחתי לברר ששני האנשים הובאו לבית חולים בטול כרם , ולאחר טיפול ומנוחה שוחררו לביתם)

4:30 פנינו אל היציאה לתוך ישראל, ויכולנו להרגיש את האוירה המדוכאת. מקרה כזה מציק לאנשים. אנו שומעות הערות מסוג ״אנחנו לא חיות״, ״למה אתן לא עומדות בצד השני״ ״זו מלחמה שם״ ״מה התועלת במה שאתן עושות?״ למרות כל זאת נראה שההליכים בתוך המתקן מתנהלים ביעילות, כיוון שלוקח לאחדים מהפועלים רק כ-5 עד 10 דקות לעבור. אנו שבות פעם נוספת לצד הכניסה למתקן – שום דבר חדש. כנ״ל בצד היציאה. שגרת הכיבוש.

5:30 אנו עוזבות את ארתאח ונוסעות דרך מחסום אייל, שם אני מראה לאורחות מהולנד – מרחוק – את אחד ההבדלים בין שני המחסומים האלה: בצד של קלקיליה ( אזור A) למשטרה הפלסטינית יש אפשרות לשמור על הסדר בכניסה למתקן, מה שאסור בכניסה לארתאח (אזור C).

אנו חייבות לראות מה קורה בצופין, שם אנו מבחינות שהבניה (הבלתי חוקית) נמשכת במלוא הקצב, וב 6:40 אנו בדרכנו הביתה. לא נשאלנו שום שאלות, לא בנקודת הבקרה 109 ליד צופין ולא ליד מעבר אליהו.