– נסענו דרך מחסום אר-רם אל שכונת דחיית-אל-בריד. הדרך המובילה אל הכיכר המשובשת והצרה משהייתה אי פעם. עבודות מתבצעות בשער המתכת האמור להיסגר בקרוב ולהוות חיץ בין שתי השכונות.

– המשכנו לאורכה הפלסטיני של חומת ההפרדה, בדרך המלך שראתה ימים יפים מאלו.  לאורכו של הכביש, כנחל דק אך איתן, זורמים מי ביוב לצד המדרכה המיועדת להולכי הרגל – למען תערב להולכים דרכם.

מחסום קלנדיה

-פגשנו את מוכר הקפה, שלפני כמה חדשים נושל מפרנסתו כשהצבא החרים את עגלתו בפשיטה אלימה. האיש מנסה לחזור לשגרת עמלו. עכשיו אינו מעז להציב את העגלה במקום בו הורגל, היכן שהעוברים והשבים יראו אותו ואת מרכולתו. הוא נחבא מעט: מחוץ למתחם המחסום,  מצדו המזרחי של הקיר התוחם את רחבת ההמתנה. מה יעשה האיש כשיגיעו ימות החורף ובמקום זה אין גג לראשו?

מוכר הקפה סיפר שלו שבעה ילדים, שני הבוגרים לומדים כימיה באוניברסיטת ביר-זֵית וגם הילד השלישי אמור להצטרף לאחיו בקרוב. סיפר שהוא אינו רוצה שילדיו יעבדו לפרנסתם כמוהו ואפילו בתקופת החופש אינו מרשה להם לצאת לעבוד ודורש שילמדו, למען עתיד טוב יותר משל הוריהם.

הוא עצמו, באופן מפתיע, קיבל לאחרונה כרטיס מגנטי ומקווה שיאשרו לו אישור עבודה בישראל בה עבד במשך שנים רבות, עד שנת 2001.

-בתוך המחסום פעלו שני מסלולי בידוק. במערכת הכריזה גברו קולות החיילים ללא בקרה על העוצמה מחרישת האוזניים: "תעודות כחולות למסלול 1, תעודות ירוקות למסלול 3". (בערבית).

בשעה 4.00, שבתו לפתע שני המסלולים מפעולה. החיילים נשארו בעמדותיהם, תור האנשים המשיך והתארך ולא נשמעה כל הודעת הבהרה לפשר ההפסקה. אחרי כ-15 דקות של המתנה חסרת פשר, החלו להישמע מתוך המתחם, מחדרי החיילים הסגורים והסטריליים, צרחות  של חיילת מלוות בדפיקות חזקות וקולות נלווים של בחורים. טלפנתי לחמ"ל עוטף כדי לשאול אם נסגר המחסום למעבר והאם קרה אסון לאחת החיילות. המוקדן הבטיח לבדוק ותוך שניות שב המחסום לפעול כדרכו: הרמקולים החרישו אוזניים, החיילים נתנו פקודות בברוטאליות השגרתית, ילדות קטנות מלוות באחותן הגדולה הוחזרו לאחור כי אינן רשומות בתעודת הזהות שלה… כמה טוב שהעולם חזר והסתובב על צירו.

מחסום-ווטש לשירות החיילים:

– חייל התלונן באוזני פיליס שהפלסטינים גורמים לתקלות  במכונת השיקוף וביקש ממנה שתעזור (למערכת) ותסביר לפלסטינים שלא ימשיכו לחבל במכונה.

בשעה 5.00 פגשנו במגרש החנייה קבוצת גברים מהכפר מיתלון שבנפת ג'נין, שבשעות לפני הצהריים נתפסו ע"י שוטרי מג"ב בסמוך לעטרות ותעודותיהם נלקחו והם  – 27 בחורים שעברו לישראל לשם חיפוש עבודה. הם הוחזקו במשך 4 שעות במיתקן שזוהה על ידם כמקום מושבו של השב"כ: "החזיקו אותנו וכל הזמן אמרו לנו בן זונה ועוד כאלה דברים…" סיפר ב., אדם בוגר, דובר עברית שוטפת שנראה כמנהיג ומוביל הקבוצה. "אמרתי להם שזה הפעם הראשונה שלנו וגם האחרונה", אמר והוסיף לעברנו: "באמת! יותר אני לא מרשה". אחרי 4 שעות שוחררו עשרים ושישה מהקבוצה, תעודותיהם הושבו להם והם נשלחו חזרה לשטחים. אלא שאחד,  בחור בן 18, מ. לא שוחרר עם חבריו. "הוא נעלם", אמר ב.

– טלפנו למ.פ. יחידת מג"ב באזור רמי, כדי לברר מה עלה בגורלו של מ. רמי הודיע שמ. נעצר אך סרב לומר את סיבת המעצר.

– כרגיל במקרים שכאלו ניתן להבין מתוך שנאמר ושלא נאמר, שהמערכת יודעת מה היא עושה, שיש סיבה טובה למעצר ושאל לנו לחקור במופלא מאתנו…

– ניסיתי לחדור מבעד למעטפת חביבותו של רמי שנועדה לערפל עובדות ומידע ולדבר על לבו.

– אמרתי ש:"אם זה היה הבן שלי כבר הייתי מתה מדאגה" ורמי אמר שודאי גם אמו של מ. דואגת,  לכן יאפשרו לו לטלפן לביתו.

-"מתי זה יקרה?" שאלתי, "בקרוב מאד" אמר רמי,

-"עוד היום?" הוספתי לשאול, "כן".

-"מילה שלך?" – "שלי!".

-"אם לא, תשמע ממני!…" איימתי (עאלעק…).

סיפרתי לקבוצת הבחורים שמ. עצור.

לפתע, כאילו הוקל  להם וגם לנו. כאילו עכשיו גורלו ברור. חוסר ודאות אנחנו לא אוהבים!  עכשיו אנחנו כולנו יודעים מה יכול לקרות לו, היכן הוא מצוי ובידי מי הוא מוחזק – כנראה ידע מעומעם בכוחו לתת תחושת הקלת מה העדיפה על פני חוסר ודאות.

– כאילו הם (הפלסטינים) ואנחנו (נשות מחסום watch), התרגלנו למציאות בה חירותם של פלסטינים היא הפקר ואפשר לעשות בה כטוב בעיני בעל השררה. לא יותר מדי מתעקשים לקבל סיבות ופרטים.

אילו סיבות ופרטים כבר אפשר לתת ולקבל?

סיכמנו עם ב. שמחר נדבר וננסה לשמוע מה עלה בגורלו של מ.

לפני שנפרדנו, אמר ב. שכדאי שהשיחה תהיה בבקר, כי ליהודים מחר ערב חג והם יפסיקו לעבוד מוקדם מהרגיל.

מועדים לשמחה!