אל חאדר ובית לחם רביעי 26 במאי 2004 (בוקר) משקיפות: חוה ה, חנה ב הגענו בשעה 07:45 לצומת כביש 60 והכניסה לאל-חאדר. אין הולכי רגל או מכוניות שני חיילי נח”ל ניגשו אלינו, ובנימוס ביקשו מאתנו להרחיק את המכונית לפינה אחרת. בית לחם בסגר מוחלט עקב “התרעות חמות”.השוק ריק לחלוטין. בכניסה לכפר, ליד הכיכר, עמדו שני ג’יפים של משמר הגבול. כ-30 מעוכבים חיכו כ-5-10 דקות להחזרת תעודות הזיהוי. אנחנו לא ניגשנו לחיילים, אך הנוכחות שלנו גרמה להם עצבנות. עין אחת הייתה מופנית אל מעשינו כל הזמן. בשעה 09:00 נסתיימו הלימודים וילדי בית הספר, מכל הגילים, זרמו אל הכביש. נוכחותם של הג’יפים היוותה פרובוקציה לילדים שהחלו, ממרחק משמעותי, במלחמת צעקות לעבר החיילים. אף אבן לא נזרקה בשלב זה לעבר החיילים. לפתע שמענו ירייה. רימון עשן נזרק לעבר הילדים – אך החטיא את הכביש. עוד 3 רימוני עשן נורו לעבר הילדים, לקול צהלות החיילים, והילדים החלו בריצה מהירה לעבר הכפר והתפזרו. רק אז נזרקו כמה אבנים לעבר החיילים. כמה דקות לאחר מכן החלו הג’יפים נעים לאיטם לאורך הכביש – מה שהפחיד אותנו מאד. חששנו מתפיסת ילדים ומהפחדה – אך לשמחתנו לא קרה דבר.בדרכנו בחזרה למכונית פנו אלינו שני חיילי הנח”ל ושאלו “אתם ארגון לזכויות אדם”? לאחר שענינו בקשו מאתנו כי נתלונן בשמם על כך כי משמרת יום אתמול שלהם במקום נמשכה 17 שעות רצופות. האם מישהו יודע להיכן להפנות את התלונה? במחסום בית לחם- 300 הכל שקט – אין תנועה לא ברכב ולא ברגל. אמבולנס מחכה במקום לילדה קטנה הסובלת מקוצר נשימה ודלקת ראות, שאמורה להגיע ובידה כל האישורים המתאימים. ציינו שעד שעוברים את כל התהליך אפשר למות ועל כך ענה הנהג “אכן רובם מתים”. הומור של הנדונים למוות!