ביקור של נשות עמותת הים בבורין 

במעגל הנשים בימי הים עם נשות בורין, נשבר ליבנו מתאורי ההתעללויות היומיומיים של  המתנחלים בתושבי בורין.  הנשים לא הפסיקו לחלוק איתנו את מה שהן עוברות בחיי היומיום במציאות הכיבוש: יידוי אבנים לבתיהם, אל ביה”ס, לעבר הילדים המשחקים ברחוב. הנשים ברובן פלאחיות והן זקוקות לליווי של גברים מהמשפחה,  גם בלכתן לעבד את שדה הירקות, וכמובן סיפורי המסיקים  ועוד ועוד..

החלטנו שנחזור אליהן לביקור ותמיכה.

היום קיבלה את פנינו ד’, שארגנה את קבוצת בורין לימי הים וכבר כמה שנים נמצאת בקשר איתנו.

טיפסנו עם המכונית למעלה בורין. ממרפסת ביתה המבט הוא על התנחלות יצהר ממול ואל מאחז גבעת רונן הקרוב, שם גובל מטע הזיתים שלה.

ד’ הכינה לנו ארוחה פלסטינית מדהימה ובעוד אנו יושבות הגיע גם מ’ ידידנו ושניהם חלקו  עמנו את תלאות המסיק השנה. לדבריו של מ’ השנה המת”ק הישראלי והצבא חברו לחלוטין להתפרעות והסתה של המתנחלים. 2000 עצים נכרתו ונשרפו מאז יולי 2019 עד  אוקטובר זה  !!!

לא נתנו היתרים כל חודש אוקטובר כבכל שנה, רק מנובמבר נתנו, ומעט. בינתיים המתנחלים פרעו במטעיהם: כרתו, שרפו, פגעו בעצים.  כאשר הגיעה עזרה מטעם ה”רבנים” (שומרי משפט) נהייתה אלימות המתנחלים בוטה במיוחד, ואז כל הימים די היה בירידה של הפורעים לאזור המסיק (בעזרת ישראלים שבאו לסייע), כדי שהצבא יגיע במהירות למרות התיאום מראש, ויכריז על המקום כשטח צבאי סגור... (ביום כזה השתתפתי במסיק ונוכחתי במו עיני). מאחר והתנסיק (תיאום) ניתן רק לנובמבר, קטפו המתנחלים את הזיתים הקרובים למאחז גבעת רונן, כשהם קוטפים ‘בהכאה על הענפים’, ומשחיתים כך את העץ. כשהגיעו דוחא ואנשי בורין לקטוף , לא מצאו זיתים על העצים ובחלקם היו ענפים כרותים ושבורים. 

כל נושא המאבק עם ההתנחלויות קשור לגבול העובר בינן לבין בורין. המתנחלים מבקשים להרחיב את גבולם ודוחקים את רגלי אנשי בורין ממטעי הזיתים שלהם הגובלים בהתנחלויות. כל שנה הולך וגדל השטח עליו משתלטים המתנחלים. הם שורפים ומבראים את העצים שבקרבתם ומרחיבים את הרצועה מדי שנה. אין מאפשרים לאנשי בורין לעבד את אדמתם גם במשך השנה וכך מנשלים אותם על סמך אותו חוק תורכי ישן המאפשר סילוק פלאח מאדמתו אם אינה מעובדת מספר שנים.

מ’ הראה לנו בסרטון את הגניבה והפגיעה בעצים של ד’, שלרוע מזלה גובלת במאחז גבעת רונן. 

הסיפור של ד’

בהיותה בת 4 פרצה מלחמת ששת הימים. אביה היה שוטר ברמאללה ונהרג שם במלחמה. אמה נותרה עם 4 ילדים שגדלו בבית הסבים (בית בן כ 200 שנה עם קימורי אבן) ביקרנו בו.

למרות מות אב המשפחה, ד’ גדלה עם מסר של אהבת אדם וסקרנות להכיר ולהרחיב את אופקיה. היום היא אמא ל 3 ילדים, בעלה מורה לערבית בתיכון. הם חיים במתחם המשפחתי של סביה ואחותה.

חלק מבתי השכנים הרוסים ונטושים. לדבריה התושבים ברחו ב 67.

היא נודעה כבשלנית ובמפגש עם מתנדב איטלקי ששהה בבורין, הוזמנה כבר פעמיים לכנס גדול בטורינו ל  slow food. מחכה לנסוע גם בשנה הבאה. היא דוברת אנגלית שלמדה בעצמה בעזרת בתה הסטודנטית.

כמו הרבה פלסטינים היא כל הזמן עושה הפרדות בין המתנחלים היהודים  (המשוקצים), לישראלים הטובים שהיא פוגשת. והיא טורחת לחזור על כך שוב ושוב.

ברצוננו לארגן ביקורים לבורין אחת לחודש ולהיפגש עם קבוצת נשים בהנהגתה. מאחר והנשים מסוגרות בבתיהן ושקועות בעניני הישרדות ייטיב עימן להיפגש איתנו כנשות מחסום ווטש, ולהכיר ישראליות שמזדהות איתם במאבקם ובמצבם הקשה.