למרות המבצע הצבאי של הרס ג’נין, לא הורגש בגדה שום מתח. הגענן לתורמוס עיא כדי לקבוע למרים העיוורת (לשעבר) תור לבדיקות עיניים בבית החולים הוגו שאבס למחלות עיניים, שמשרת את כל הגדה המערבית, כדי שתוכל להמשיך לקבל את הזריקות שמחזירות לה את הראייה. בשבוע שעבר, יומיים אחרי הפוגרום הרצחני של המתנחלים, האווירה היתה קשה ובית החולים היה סגור. איש הביטחון של בית החולים זיהה אותנו ולקח אותנו לדלפק הקבלה ושם נקבע לה תור לצילום ולבדיקה. כל ההליך היה מהיר וידידותי. כשיצאנו מבית החולים פגשנו את נהג המונית שלקח אותנו לבתים ולמכוניות השרופות (ולא היה מוכן שנשלם לו). שאלנו אותו איך היה החג? (חג הקורבן) והא ענה “לא היה חג. ביטלנו את כל החגיגות ואת החתונות. אין לנו לב לשמחות …”

בעל בית הקפה ממול שמח גם הוא לראות אותנו ושאל “איפה אחותך? (הכוונה לנורית),” כשאמרתי לו שהיא לא באה היום כי היא עוברת ניתוח עיניים, הוא שאל אם בבית החולים בתורמוס עיא….

נסענו דרך שורת ההתנחלויות עלי, שילה, שבות רחל, גאולת ציון, קידה, עדי, אש קודש ועוד מאחזים חדשים השזורים ביניהם. על כל תחנות האוטובוסים שלטי “נקמה” במבחר סיגנונות..

דרך מחצבת כוכב השחר הגענו לכאבון. על הגבעה שמעל למאהל נראית תנופת בנייה במאחז החדש. באגר ענק, דחפורים וצנרת. המאחז בן חודש מאיים על יושבי כאבון וכבר נסללה אליו דרך כוכר, ישירות למלאכי השלום שמתנחליה השתלטו על כל השטח בגב ההר למעלה, שם מצויות אדמות המרעה של כאבון ועין רשאש, ועד לשטחי המרעה של פסאיל ועינות פסאיל בתחתית הגבעה. בכל האזור – אלפי דונמים של שטח האש 903  – שולט אלחנן ממלאכי השלום והפלסטינים מנועים מלרעות בהם. האזור שמעל לכאבון, שיש בו שדות פרטיים של פלסטינים, נקרא דהליה.

לבסוף נסענו לראות אם מתנחלים השתלטו על האזור, שלפני חודש ננטש בעין סמיה, ומצאנו את הריסותיה ללא שינוי. בית הספר נטוש וחלק מהחלונות והדלתות נגנבו. לעומת זאת, המאחז החדש מעליו, שבעטיו הפלסטינים עזבו, מתרחב והולך. מנינו כבר 8 מבנים בו. בדרכנו אל עין סאמיה, ואחרי כשעה בדרכנו חזרה, ראינו מחסום בכניסה לכפר מוע’ייר. 4 חיילים בודקים כל מכונית היוצאת או נכנסת לכפר.