קהילת ח’לת מקחול היתה אחת הקהילות הראשונות עימן נוצר לי קשר, לפני למעלה מ-15 שנה. ראיתי אותם בתפארתם הצנועה, כאשר מנו 11 משפחות ואפילו גן משחקים עם נדנדות! אך הריסות חוזרות ונשנות והתעמרויות של שלטונות הכיבוש והמתנחלים, דיללו את הקהילה וכיום מתגוררים בה 3 אחים ומשפחותיהם ואבו ח’לף בני עודה בן ה-92, שמסרב לעזוב ומסרב להיענות לילדיו להצטרף אליהם לעיירה טאמון. אלה החיים שהוא מכיר ואוהב, פה נולד ופה יחיה עד יומו האחרון.

בשנים האחרונות, בגלל הצורך הדחוף ב’נוכחות מגינה’ במקומות רבים בבקעה, מיעטתי לבקר אותם, וגם כאשר באתי, היו אלה ביקורים קצרים לאחר יום מתיש בליווי קהילות רועים.

הפעם נורית ואני החלטנו להקדיש את היום לחברינו בח’לת מקחול. היה לנו חשוב לבקר את י’ ואשתו נ’. בנם ח’ בן ה-18 עצור והם שבורים מיגון ומדאגה לו. הבן נסע כבכל יום לשכם, במכונית עמוסה גבינות למכירה. במחסום עין אל שיבלי (בקעות) ערכו החיילים חיפוש במכוניתו ומצאו סכין המשמשת אותו ואת משפחתו לעבודה במשק. הוא נעצר, הובא בפני שופט ושוחרר בערבות של 5000 ₪. אך מייד בתום ההחלטה פנתה הפרקליטות לשופט אחר ודרשה מעצר מינהלי. השופט אישר והטיל עליו 3 וחצי חודשי מעצר מינהלי. המדינה יכולה להאריכם שוב ושוב, ללא משפט, ללא זכות ערעור, ומבלי שהנאשר יודע במה מואשם. האח של אמו נעצר לפני שנתיים וחצי במעצר מינהלי לחצי שנה והוא עדיין במעצר. אף אחד, כולל הוא עצמו לא יודע על מה נעצר.
על פי עדויות של אסירים שיצאו מבתי הכלא, התנאים מאז בן גביר נוראיים: רעב, עינויים, התעללויות מיניות, מחלות מדבקות ומניעת רחצה, ועוד. ההורים של חוסין כמובן שמעו את סיפורי הזוועה והם נטרפים מדאגה. לא יכולנו לעשות כלום מלבד לחבק את האמא (שכולה עור ועצמות כי איננה אוכלת מאז נעצר הבן) ולהקשיב לה בשיברון לב.

אחר כך ביקרנו את אבו ח’לף הזקן. לשמחתנו נראה טוב ובבריאות איתנה (בביקור הקודם היה חולה מאוד). הוא סיפר לנו, שוב, את תולדותיו הארוכים.

משם ביקרנו את בורהאן ואשתו סמאהר. הזוג נראה מאוד מדוכדך. עורך הדין תאופיק ג’בארין, הודיע להם באותו בוקר שבית משפט דחה את בקשתם לאשר את בניית האוהל העלוב והדירים שסביבו, לאחר מאבק משפטי שלקח 15 שנה! מהיום הם חיים באיום של הריסת ביתם. 9 הבנות של הזוג ובנם לומדים בגדה, באוניברסיטה ובבתי ספר, והזוג קורס תחת עול העבודה הקשה במשק, אבדן שטחי המרעה שנגזלו מהם על ידי המתנחלים, פורעי הגבעות, שמאז הגיעו חייהם אינם חיים. לא פחות קשים הם הוצאות הלימודים הגבוהים של בנותיהם, והיעדר הילדים מחיי היום-יום שלהם (הם מגיעים רק בחופשות ובסופי שבוע).

התחנה האחרונה הייתה אצל אשרף ורימא. פה היתה אווירה אחרת לגמרי. הבאתי לילדים כדורים קלים וגמישים וכולנו שיחקנו במשחק שהם המציאו, ובכל פעם שמישהו נפסל צהלות השמחה והצחוק נשמעו מרחוק. רימא הכינה סינייה טעימה ונשארנו לאכול עם כולם. הילדים לומדים עברית מחברים מקהילת אל פארסייה, שכבר יודעים עברית תודות לנוכחותם הקבועה של פעילי השטח ומלווי הרועים. הם צמאים ללמוד עוד מילה ועוד מילה. ההורים מגדלים כרגע אפרוחים הבוקעים מביצים שנמצאות באינקובטור ביתי. היה טוב לסיים במשפחה שמחה זו.