י’ מח’לת מקחול, אשתו וכל ילדיו הם אנשים גאים. כולם עובדים קשה אבל אינם מתכופפים בפני הכובש האכזרי. ההתעקשות שלהם לשמור על צלם אנוש ועמידתם האיתנה מול מתנחלים אכזריים, מול צבא שכל חוקיו ומעשיו לא עומדים בשום קריטריון חוק בינלאומי (כן, כן, יש כזה דבר !) או מוסר אנושי, עולה להם במחיר של היקר מכל – חירותם. לפני כמה שנים נעצרה נ’ עם בתה התינוקת בת שלושה חודשים והוחזקה במשטרת בנימין עד אחרי חצות. התינוקת הופרדה ממנה והועברה לידי פעילים, שלא ידעו איך להרגיע תינוקת צורחת מקור ומרעב, ומכך שנעקרה בכוח מידי אמה. אבל זה היה אז.

והיום: הבן ח’ (בן 18, רועה צאן) שנעצר לפני חצי שנה ללא סיבה, ושוחרר בהוראת שופט אך בהתעקשות השב”כ ששלף את הקלף המנצח שלו – הוא נעצר במעצר מינהלי. ארבעה חודשים בתחילה ומייד בסיומם עוד ארבעה חודשים! ומי יודע כמה עוד אחרי שיסתיימו שמונה החודשים. אמו נשברה והפכה להיות צל של עצמה. ואז – לפני ארבעה ימים נעצר האב בתרגיל מלוכלך שעשו לו: תחילה עצרו את הבן (16) וכשאביו בא לחלצו, עצרו את האב ועד היום לא שיחררו. כל מי שלא עוצם את עיניו בחזקה, יודע שבתי הכלא ה”ביטחוניים” הפכו למחנות עינויים, למרכזי חולי והרעבה, לסטאלגים.

אני מכירה את המשפחה 20 שנה ויכולה לערוב לבן כמו לאב. רועים פשוטים אך תקיפים נוכח הכיבוש ואינם מרימים ידיים. כל כך ברור ששניהם כאחד לא עברו כל עבירה, לכאורה או שלא לכאורה. הכל על מנת לשבור את הרועה האיתן ביותר, הנחוש, למען יראו וייראו כל שאר הרועים!! לא רק המתנחלים האלימים הם הפושעים, אלא המדינה כולה, בעצם העזרה שהיא מעניקה לאותם עבריינים מתנחלים במעצרי סרק של הפלסטינים, בהריסת בתיהם, במניעת פרנסה וטיפול רפואי, במחסומים ובכל גיבוי אחר שהם מעניקים למתנחלים. זה לא טרור מתנחלים – זה טרור מדינת ישראל כולה!

לתמונה של ת’ המקוננת על הריסות ביתה בפסאיל, אין קשר למשפחה בתיאור שלעיל. זו רק המחשה לשיתוף פעולה נהדר בין מתנחלים למנהל האזרחי של מדינת ישראל.

קודם לכן היינו שלוש שעות אצל פ’ ומ’ להגן עליהם מפני פלישת רב המתנחבלים משה שרביט ונעריו. היה בוקר שקט, רוח נעימה, ושיחה עם נשות המקום. מלבד רחפן שטס מעל ראשינו לא היו כל אירועים. הסבא הזקן שכב בסמוך על מיטה. לקראת צהרים אמר לבתו “אני רעב” והיא הביאה לו לחם יבש כשהיא מתנצלת ואומרת “המקרר שלנו ריק”. מאז שאינם מורשים לצאת למרעה עם הצאן, ומאז שהחריבו את שדותיהם, משפחות רבות הגיעו לפת לחם. רעב של ממש. החלטנו להביא להם ביום חמישי אספקת מזון לכמה ימים.

הלכתי לשירותים ונדהמתי – מימי לא ראיתי שירותים כה בוהקים מניקיון. שמנו לב שאחרי כל פעם שמישהו יוצא משם, אחת הנשים נכנסת לנקות.

לדברי הנשים בשעה 13.00 המחסום נפתח עד השעה ארבע, אך לפעמים הוא לא נפתח, וגם כשנפתח המעבר איטי והתורים ארוכים. הילדים לומדים (3 ימים בשבוע בלבד, בגלל שאין כסף לשלם למורים) מעברו השני של המחסום. הם הולכים אליו ברגל כשלושה קילומטרים. בשבוע שעבר לא פתחו את המחסום בגלל חג של היהודים והילדים נתקעו מעברו השני של המחסום. הגר נסעה לשם והצליחה לחלץ אותם ולהביאם הביתה בשלום.

בשעה 13.00 נסענו למחסום אך לא הגענו אליו. עשרות מכוניות עמדו על הכביש בזוגות ובשלשות ואי אפשר היה לעבור ולהתקרב. היו שם מעל 100 מכוניות. אנשים הסתובבו ביניהן, עישנו, פטפטו ובעיקר צפו לקצה התור לראות אם החלו להעביר. החלטנו לצאת משם אך בגלל הצפיפות התקשינו להסתובב, עד שאחד הנהגים ירד מרכבו הזיז מכוניות לכאן ולכאן ונוצר מרווח קטן דרכו הצלחנו איכשהו להסתובב חזרה.

נסענו לג’יפתליק למשפחת כעאבנה, הורי עיישה בת החמש, שנולדה עם שיתוק בפלג גופה התחתון. אנו מתכננות לקחת אותה בעוד שלושה שבועות לבית החולים אלין בירושלים לבדיקות ולהנחיות לטיפול במצבה. הילדה המתוקה הוציאה את עפרונותיה ואלבום הציורים שלה מילקוט שהבאנו לה בפעם הקודמת והראתה לנו. סיכמתי עם סבתה, שאמורה ללוות אותה, אך חוששת מהמעבר במחסום המאויש בשונאי ערבים חמושים והבטחתי ללוות אותה. בניסיון הקודם להגיע לאלין לא אפשרו להם לעבור לירושלים, למרות כל האישורים הכשרים, נקווה שהפעם נצליח לעבור. הילדה זקוקה לטיפול תרופתי דחוף בגלל מצב עצמות רגליה.