סיכום: "נשבעתי שלעולם לא אשתוק בכל עת ובכל מקום שבהם בני אדם עוברים סבל והשפלה" (אלי ויזל). התצפית היום על מחסום בית איבא – שעומד לעבור הרחבה, לאט אבל בטוח – הזכירה לנו את סעיף מס' 1 של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף המצהיר שכל בן אדם נולד "חופשי ושוה בכבודו ובזכויותיו", כלומר שאסור לפגוע בכבודם של בני אדם. הפרת הזכות לכבוד אנושי שעמו נולד כל בן אדם משמעה השפלה. את ההפרה הזו ראינו שוב ושוב היום.

15:00 – 16:10, בית איבא קבוצה גדולה של גברים צעירים ממתינים לאוטובוס שלהם שיעבור, בצד המחסום הקרוב לדיר שרף. נראה שנאמר להם לרדת מן האוטובוס וללכת דרך השערים המסתובבים בנקודת הביקורת. שער מסתובב אחד מתפקד, אך השבוע עמדת הבדיקה המרכזית המבוטנת איננה (עומדים להחליף אותה, אך העבודות האלו לא מתבצעות בשעת אחר צהריים זו). בכדי לפצות על העדר נקודת הביקורת המרכזית עם חלונותיה הזעירים ושוטרי משמר הגבול והמחשבים שבתוכה, יש חיילים רבים – בדרך כלל שלושה, אולם לעתים גם חמשה – ליד שולחן הבידוק; שנים על יד התורים המובילים לשערים המסתובבים המיועדים למי שאינם נושאים תיקים או מזודות – אחד לנשים ואחד לגברים – וחייל בודד ליד הנתיב המשמש הן כנקודת הכניסה מדיר שרף לשכם והן כמה שמכונה המעבר ההומניטרי לזקנים ולאמהות עם ילדים קטנים. כאן, החייל הבודד מצוה על אם לתינוק שזה עתה נולד ושני עוללים נוספים להוציא את תעודת הזהות שלה, לפתוח כל אחד מתיקי הפלסטיק שהיא נושאת עמה, וממשיך להתעקש על תיק אחד שהוא כמעט פספס כשאנו מנסות לסייע לאם הצעירה עם מטלטליה.

למעשה, אין שום דבר הומניטרי או אנושי בקבוצת החיילים הזו, לא במעבר הולכי הרגל ולא באיזור בידוק המכוניות. באחרון נמצאים ארבעה חיילים דברנים, והתור לשכם או אליה לעולם לא מונה יותר מחמשה או ששה כלי רכב, אך שני אמבולנסים מחכים כחמש דקות ותאי המטען של מכוניות נסרקים בדקדקנות. החיילים מפטפטים ומתבדחים ביניהם ללא הפסקה, ולא מפגינים ולו שמץ של מקצוענות או התנהלות בטחונית רצינית. בעיני קבוצת החיילים הזו מדובר בבדיחה, ואין שום דבר רציני באופן שבו הם מתנהגים עם אחרים. מה שהם עושים זה להשפיל ולבזות הולכי רגל העוברים שם. המפקד (עם מכשיר קשר על גבו) ניצב ליד שולחן הבדיקה יחד עם עוד שנים או שלושה חיילים, רובהו מכוון ומוחזק במרחק סנטימטרים בודדים מתיקים של נשים, מזודות של גברים ותיקי הקניות של כולם. תוך כדי כיוון נשקו הוא יכול לבדוק תעודת זהות או לדבר בטלפון הסלולרי, וכשאינו עסוק בזה הוא מעלעל בספרי לימוד, מחייך ומתבדח – בעברית – עם הסטודנטים והסטודנטיות הצעירים או עם החיילים האמורים להיות תחת פיקודו.

ברגע מסוים הוא משתמש בשניו (בעוד ידו האחת אוחזת ברובה טעון ומכוון) בכדי לקרוע מעטפת פלסטיק המכילה, כנראה, כרטיס ברכה ליום הולדת. החיילים האחרים ליד שולחן הבידוק מוציאים דברים מכל תיק, אך משתמשים בידיהם, ואפילו שקיות פלסטיק קטנטנות הנמצאות בתוך תיקים גדולים יותר נפתחות ונבדקות. החדירה אל תוך הרכוש הפרטי נמשכת בחדירה לתחום הפרט ממש, בשערים המסתובבים שבהם גברים צעירים נאלצים להרים את מקטורניהם, חולצותיהם וגופיותיהם בעוד החיילים מתבדחים ומתלוצצים זה עם זה. קופסות צעצועים גם הן עוברות פתיחה וחיטוט, אך אשה נושאת תעודת זהות כחולה חוזרת משכם עם בתה ועם רובה צעצוע גדול (הנבחן בקפדנות, כמובן). הפלשתינים סובלים את כל זה עם החן הרגיל, ונראה שהם עומדים בזה ועומדים בזה. אך אי אפשר שלא לתהות עד כמה אנשים העוברים כאן באופן סדיר פעמים ביום נחתמים או נרדפים על ידי החויות הללו; לתהות כיצד ההשפלה והביזוי המתמשכים והבלתי פוסקים הללו מכים שורש בחייהם.

16:20 – לא היה מחסום בצומת ג'ית היום.