14.30 ג'ית – הכניסה לכפר פתוחה, והמחסום בצומת אינו מאוייש.

14.45 בית איבא.

6 מכוניות בכל צד, והמעבר מהיר. הולכי הרגל נבדקים גם בכניסה לשכם, אבל אין תור.

המפקד – הרוח הרעה של המחסום – צורח על אחד מהעומדים בתור הכניסה: "אל תסתכל!!!",

ושוב: "שמעת? תפסיק להסתכל!". לא ברור על מה אסור לו להסתכל. גם לו לא ברור.

15.00 המפקד מסלק אותנו מהמקום שאנחנו תמיד עומדות בו, ומאיים שיסגור את המחסום. אנו מראות לו מכתב שאסור לו לסגור בגלל נוכחותנו במחסום. זה לא מעניין אותו. הוא מפקד המחסום הזה והוא אומר לנו לזוז מכאן. לדבריו שמו מ'.

אנחנו זזות קצת, כדי לחזור אחר כך, ולא לגרום לסגירת המחסום בחום הנורא, גם אם זה לכמה דקות.

בינתיים אנו מדווחות לנועה, ומבקשות שתדווח לגבי, עורכת הדין שלנו, שתשלח ליועמ"ש את הידיעה שרוצים לסגור את המחסום בגלל נוכחותנו בו.

במכלאת המעוכבים – 3 נשים. אשה מכוסה כולה, רק העיניים גלויות – נשלחת לתא הבידוק. נבדקת ומשתחררת.

 אחת המעוכבות משתחררת, ולאחר 5 דקות – שנייה משתחררת. נשארת מעוכבת אחת.

המפקד מתוח מאד מנוכחותנו השקטה מתחת לסככה של היוצאים מהבדיקה החוצה. נראה שהוא מחפש את מי לגרש. ואכן, מגרש אל מחוץ לסככה, אל השמש היוקדת, גברים שמתלבשים, וגברים שמחכים לקרוביהם.

אני שואלת אותו אם הצֵל הוא רק ליהודים, והוא עונה – נכון. וממשיך, שהוא מעדיף שגם אנחנו לא נהיה שם, כי לנו חשובים – לדבריו – החיים של הפלסטינים יותר מהחיים שת החיילים…

הסככה המוצלת ריקה, אבל הוא לא רוצה לראות בה פלסטינים. שיחכו בשמש…

התורים לבדיקה מתנהלים – ללא קשר עם הרוע – ביעילות.

15.20 מכניסים שתי מעוכבות חדשות, ישראליות. סטודנטיות שלומדות בשכם.

15.25 – עוד שני מעוכבים.

15.30 המפקד מ' עוזב את המחסום משום מה, וממלא את מקומו – ר'.  הרוח הרעה התחלפה ברוח טובה. אני מבקשת את ר' רשות לשבת על ספסל. הוא באדיבות מוציא ספסל מחדר הבידוק ומציע לי לשבת. הספסל ארוך ויש בו מקום לעוד אנשים. אני מציעה לשתי נשים שמחכות לקרוביהם לשֶבֶת.

15.35  שני חיילים רצים בבהלה לצוד עוקפי מחסום. (קבלו את הידיעה על ה"מסתננים" מהמשקיף מעל המגדל).

בבדיקה שערכנו מתברר שמחכים בתור לבדיקה כחצי שעה.

פלסטיני מבקש מר' לשחרר שתי נשים מהמכלאה. ר' בודק ואומר שהן מעוכבות מסיבה בטחונית, ועד שלא תסתיים הבדיקה הן חייבות להישאר כאן.

15.40 – עוד מעוכב מובל למכלאה. חייל מביא מים למעוכב שביקש זאת.

15.45  שתי המעוכבות ישראליות – משתחררות.  ר' מסביר לנו שיש צו אלוף האוסר על סטודנטיות ישראליות להיכנס לשכם.

15.50 – הפסקת חשמל. הקרוסלות לא עובדות. אך מכיון שאחת מקולקלת – היא דוקא עובדת. לעומת זאת הבדיקה נעשית בני מוקדים, לכן התור מתקדם במהירות כאילו עבדו שתי הקרוסלות.

שוב מכניסים אשה מכוסה כולה – לבדיקה בתא הבידוק, והיא משתחררת לאחר הבדיקה.

פלסטיני מתיישב על ידי על הספסל ומספר:

אחיינו מעוכב והוא מחכה לו. האחיין סטודנט בשכם. בכל מעבר בכל מחסום מעכבים אותו בגלל 4 הספרות האחרונות בתעודת הזהות שלו, שהן זהות לאלה של מבוקש. הבחור חולה, ואינו יכול להרשות לעצמו להיות רחוק מהבית ולגור בשכם כל ימות השבוע. לכן הוא מבלה כל יום שעות במחסום.

הדוד, האב והאחיין הלכו למת"ק ובקשו שיבדקו למה עוצרים אותו. התשובה היתה שאין להם שום דבר נגדו, והציעו לו שיפנה למשטרה הצבאית. בינתיים הוא מחכה…

16.05 עוד מעוכב נכנס למכלאה.

מתעוררת מהומה:

אדם שעבר בתור ההומניטרי מתבקש להיכנס למכלאה. הוא מתקומם ואינו מוכן בשום אופן ללכת לשם.

הוא מורה. למורים מותר לעבור בתור ההומניטרי (גם אם הם צעירים). אבל החייל אינו יודע על כך, ודוחף אותו למכלאה. הוא מתנגד וכנראה "מתחצף". חייל ממושקף שוצף קוצף וצורח עליו:

Shut the fuck up! fuck you!!!. הבחור לא נבהל, אינו זז ממקומו, אינו מוכן להיכנס למכלאת המעוכבים. לעתים רחוקות רואים התנגדות וזקיפות קומה כזאת.

הוא מדבר אנגלית, ושואל: "אני רוצה לדעת למה?! מה עשיתי? תבדקו את התיק שלי, אני מורה".

אחד החיילים אומר לו: " אתה תשב פה שבוע"!  החיילים מתחילים לדחוף אותו בידיים, בגסות. 

קראנו לר', שבא מיד. הוא הקשיב למורה, החזיר לו את התעודה ושחרר אותו למגינת ליבם של החיילים. בדרכו החוצה לא שכח להודות לנו.

איזה מזל היה למורה שהמפקד (הרוח הרעה) לא היה שם, וחזר רק כמה דקות לאחר מכן.

16.20 החשמל חזר ואיתו גם הרוח הרעה… – המפקד שוב גרש את כל המחכים בצל – אל השמש, אל החום הנורא.

הדוֹד המחכה לאחיינו עדיין מחכה. במכלאה יש עוד כ 5 מעוכבים. אנחנו מדווחות על כך למוקד ההומניטרי ועוזבות. עם המפקד אין טעם לדבר.

עם לכתנו הוא קורא לעברנו בחיוך ציני: "אני מאד מעריך את עבודתכן".

16.35 אנו יוצאות מתחום המכוניות. אין תור כלי רכב כלל. ממשיכות לענבתא ולא-ראס.