9.15-7.35 בית איבא

הכניסה לשכם להולכי רגל עמוסה מאד. הבדיקות קפדניות, כל תיק נסרק ביסודיות, כל תעודות הזהות, גם של נשים וגם של זקנים, נבדקות מול הרשימות. עד לשעה שמונה וחצי חיכו בכל רגע עשרות אנשים. משך ההמתנה כ 20 ד'. אמג'ד מהקיוסק אומר שאתמול חיכה חצי שעה להכנס לשכם ואפילו לא היה עומס.

החיילים, כנראה חדשים במחסום, נראים עצבניים וחוששים מאד. מצד שני, הם עובדים "לפי הספר", ולא צפינו בתופעה הרגילה של של בטלה סמויה. הפלסטינים ש"עלו במספרים" (ארבע הספרות האחרונות בתעודות הזהות שלהם משותפות לאלה של מבוקשים) נבדקים בקשר מול החטיבה ומשוחררים בפחות מחמש דקות, וזה סוג של שיא מקומי. 

החיילים מסנג'רים את נציג המת"ק והופכים אותו לנער שליחויות. הסדרים החדשים לא פוסחים גם עלינו. כאשר אנחנו צופות בבדיקת המשאיות, מפקד המחסום מורה לנו להכנס אל מקומנו בסככת הבידוק. זה מצחיק אותנו. כל מי שיוצאת למחסום הזה יודעת שעד לפני ימים ספורים נאבקנו להכנס לסככה. כעת, לדעת המפקד, אסור לנו לצאת ממנה.

בג'ורה מתחלפים כמה מעוכבים. הפעם הם לא נהגי מוניות אלא נבדקים שהעזו פנים. קללה כגון, קוס אמק, עולה בשעה בג'ורה. נטי פונה אל מפקד המחסום ובתמימות מבקשת לשחרר את השניים התורנים. המפקד לא עונה, אך הפלא ופלא, כעבור חמש דקות הג'ורה ריקה.

יחידת הכלבניות בודקת כלי רכב באיטיות. נהג משאית נדרש לשחרר את יריעת הברזנט ולפרק כמה מהדפנות הצדדיות של המרכב, כדי לאפשר לכלב להכנס אל בין הרהיטים החדשים. הבדיקה נמשכת כמעט חצי שעה ובמהלכה הנהג מטפס, יורד, מפרק, משחרר מבריג וקושר. מתברר שכדי לנהוג משאית לשכם צריך גם כושר אתלטי. אחרי המשאית נבדק טנדר ושני הנוסעים עומדים חסרי אונים: הכלבנית פוקדת עליהם לפרק את המושב האחורי ואין להם מושג איך עושים את זה. 

באופן תמוה, בדיקת כלי הרכב שנכנסים לעיר מחמירה לא פחות, ואולי אף יותר מבדיקת כלי הרכב היוצאים משכם. מעיר על כך אחד מנהגי המוניות: "מה אכפת להם אם בא לי להתפוצץ בשכם? שיבדקו אותי ביציאה, אבל לא, נהיה דבר חדש, החיילים שומרים עלינו."

נ.ב.

הצפיה מאיתנו לסדר צבאי (להרכיב תגים, להניף דגל של הארגון על המכונית, לעמוד במקום) מלמדת על הקושי של החיילים להכניס אותנו לתוך אחת התבניות המוכרות להם, ועם זאת יש בה סממנים להשלמה עם קיומנו, או לגיטימיזציה של פעילות שלנו. הנושא ראוי למאמר או למערכון.