בית איבא-ענבתא, יום ב’, 1.11.04, בוקר משקיפות: רוני ש’, סוזן ל’, רוחמה ש’, עדנה מ’ (מדווחת)אורחת: נטע ק’ בית איבא 8:00 – עוד מרחוק, לפני הגיענו לתור לכניסה לשכם, שמענו בכי מר של ילד קטן. בהתקרבנו הבכי גבר. בתור הצפוף עמדו אמהות עם ילדיהן הקטנים בתוך מספר גדול של סטודנטיות. עוד לפני שראינו מי החיילים, דאגנו לקדם את הנשים הצעירות על טפן, שבהגיען לראש התור ננזפו בידי נציג המת”ק. הגנו עליהן, הן יצאו מהלחץ והתינוקות נרגעו. במחסום נראו פנים חדשות של חיילים, שהבולט מביניהם, מפקד המחסום, נראה צעיר מאוד, ללא כל דרגה, ונהג בעוינות כלפי העוברים והמעוכבים.השיא היה כשהתערב בדין ודברים אתנו ברגע שאחת מהפלסטיניות בתור התעלפה ואנחנו מיהרנו להזעיק עזרה. חיפשנו בין האמבולנסים, שבמקרה עברו במחסום, רופא. א’, החייל הצעיר, התערב וניסה לעכב את התערבותנו. הגבתי בתקיפות רבה והוא נשתתק ואישר לרופא לבדוק אותה, ואף להזעיק אמבולנס. על גבי אלונקה, בליווי שתיים מחברותיה בתור, היא הגיעה לאמבולנס, שהסיעה לבית חולים בשכם. נציג המת”ק, שהיה במחסום מרגע שהגענו, סייע בהעברתה. הוא גם סייע בזירוז שחרורם של כ-10 מעוכבים, שמפקד המחסום הצעיר והטרי נטה לעכבם שלא לצורך.בעמדת הבידוק מקוצ’ין, שהיא גם מעבר כלי הרכב בכניסה לשכם, עמדו שני חיילים, חדשים גם כן, והעבירו ביעילות ובנועם את הולכי הרגל ואת כלי הרכב. כן, אפשר גם אחרת. החיילים העידו על עצמם שהם נוהגים כך, קודם כול על מנת לעזור לעצמם. כמה נבון ונכון!!!9:15 – כל המעוכבים שוחררו והתורים נתרוקנו. החלטנו לעזוב.ענבתא 9:20 – תנועה ערה וצפופה של הולכי רגל, ובעיקר מוניות. מראות קשים של הולכי על קביים או חולים הנתמכים במלווה, קשישים או נושאי משאות כבדים העוברים מעבר למוט הברזל על פי התהום. מתי צריכה להתרחש התאונה הצפויה כדי שמחסום שרירותי ומכביד זה, שאין בו כל חייל או בדיקה כזו או אחרת, יוסר?9:30 – עזבנו.