14.30 – בדרך לבית איבא נכנסנו להציץ במחסום קלקיליה. אין תורים והתנועה זורמת.

15.00 – בית איבא. בדרכנו ברגל אל המחסום פגשנו את חליל עם העגלה, מוביל ארגזי קרטון.

מספר שהחיילים אמרו לו שזאת הפעם האחרונה שהם מרשים לו להעביר קרטונים כאלה. למה? ככה.

תנועת כלי הרכב דלילה וזורמת.

אצל הולכי הרגל – הסככה כמעט ריקה. בתור ההומניטרי עוברים טיפין טיפין. כמעט אין אנשים.

בסככה שני מעוכבים.

שרה ניגשת למפקד ושואלת על מה הם מעוכבים. התשובה: "הם נהגי מוניות. נכנסו לשטח שאסור להם. עשו בלגן". חייל אחר ממשיך אחריו: "זה מאד חשוב גב'. הם עושים בלגן ומפריעים לנו בַּראש. אסור שיעשו בלגן".

לשאלתנו כמה זמן הם יעוכבו, התשובה: "נשאיר אותם כאן שעתיים".

שרה: " אתה יודע שזה פוגע בפרנסה שלהם?".

החייל: "הם פוגעים בעבודה שלנו. אנחנו יודעים איפה  מותר להם להיות, והם מנסים שוב ושוב, יותר ויותר. אסור להם להיות בשטח האסור, כמו שלכן אסור לעבור את הקו הלבן".

אמירה סתמית, שאין מאחוריה אפילו בקשה שנזוז מאחורי איזשהו קו לבן.

המפקד במצב רוח נינוח. מרשה לי להביא פח אשפה שישמש לי מושב. לשני חיילים יש בכובע משקפת של צלפים.

אשה נלקחת לבדיקה, אך מיד משתחררת.

בחור עובר במגמומטר כמה פעמים, בכל פעם מוריד עוד משהו: חגורה, נעלים, ולבסוף – עובר.

15.40    היות והכל רגוע, והמעוכבים יישארו שם עוד שעה לפחות – אנחנו עוזבות.

כללית – אין אנשים. שקט. ריק. עצוב.  כנראה בספטמבר יתחילו הלימודים באוניברסיטה ולא תהיה להם ברירה אלא שוב למלא את המחסום…

סוף.