שגרת הכיבוש. למרות מיעוט העוברים – המחסומים בשלהם, והחיילים בשלהם …

14.20 הבית "שבות עמי" ריק, וכן מחנה המתנחלים מולו.

14.50 מחסום שבי שומרון פתוח. לדברי החיילים הוא פתוח מ 6 בבוקר עד  6 בערב.

14.45 בית איבא.  7 מכוניות ענק בכניסה, אך הן עוברות ללא עיכוב. גם ביציאה אין תור.

14.50 המחסום להולכי רגל כמעט ריק. אנו פוגשות את א', המפקד המוכר לנו ממשמרות קודמות.

הבדיקה במגמומטר קפדנית: חגורה, נעליים, תעודות וחפצים.

ב"הומניטרי" נשים עוברות ללא בדיקה. הגברים – נבדקים.

כמעט שאין אנשים בתור לכניסה לשכם. המעטים לא נבדקים.

תנועת אוטובוסים ערה ביותר. כל אוטובוס נעצר, נבדק בתעודות הזהות של יושביו, ומיד, תוך שתי דקות  ממשיך.

15.25 בתור ה"הומניטרי" מגיע בחור צעיר עם 5 חבילות גדולות. החייל בודק אותן ברפרוף, נותן לו סימן לחזור לתור הרגיל, אך תוך כדי איסוף חבילותיו – החייל מתרצה ומאפשר לו לעבור (גם זה קורה).

המפקד מתגלה כ"לא קיצוני", עם זאת, כשבחור צעיר נעצר בתחילת הסככה (המובילה אל מחוץ למחסום) כדי לחגור את החגורה ולנעול את הנעליים, המפקד מורה לו בידו להמשיך ללכת ולא לעצור.

הפלסטיני שואל: למה?. התשובה: לֵך, לֵך, ומראה לו בתנועת יד שעליו להתלבש רחוק יותר.

הפלסטיני עונה: עוד מעט, וממשיך להתלבש. המפקד ממשיך לאותת לו להסתלק מהמקום.

וכך שניהם כל אחד ממשיך בשלו עד שהפלסטיני מסיים, והולך לדרכו. (עמידה אמיצה ומכובדת למדי).

השאלה "למה"? לא זוכה אפילו לתשובה. למה מה?

16.00 התנועה במחסום כל כך דלילה, והחיילים כל כך משועממים, עד כי החלטנו לעזוב.