בית איבא, יום ב’, 14.11.05, אחה”צ צופות ומדווחות: יונה א’, ציונה ש’ 15:20 – נהגי מוניות מספרים לנו כי בימים האחרונים יש מחסום ביציאה מענבתא לכיוון דיר שאראף. זמן העיכוב – שעה וחצי. 15:20 בכניסה לשכם כ-13 כלי רכב. א’ מסייע בבדיקת המכוניות ולכן זמן ההמתנה אינו ארוך. הנהגים שיצאו משכם עונים לשאלותינו: היום טוב. אם אתם פה זה טוב. אין פקק. העובדה שהם חושבים כך מעידה על נחיצות נוכחותנו שם, אך כבר באותו יום מסתבר עד כמה זה רחוק מן האמת.15:35 אמבולנס מתקרב במהירות לכיוון שכם. הסירנות פועלות. החיילים במחסום עוצרים אותו לזמן קצר ומורים לו להמשיך בדרכו.במחסום הולכי הרגל כ-30 איש. אווירה נינוחה שאיננה מבשרת על ההמשך. מפקד המחסום ד’ נוהג בנימוס בעוברים. בכניסה לשכם החייל בודק תעודות, נחמד במיוחד. מחזיר בתודה ובחיוך, ולמחמאה שמקבל מאתנו עונה: כשאלמד קצת ערבית יהיה יותר נוח… לרגע נדמה שהייאוש נעשה יותר נוח, אבל עד מהרה מתחלף החייל והמחליף הוא בחור מאוד יסודי. לא מעביר אף שקית בלי לפתוח ולבדוק תכולה. מבקש מאנשים להרים ידיים לצדדים, ממשש וחוקר, שמא יתפוצצו מטענים בתוך שכם. והתור מתארך.16:00 – מחסום היציאה מתמלא. כ-60-100 איש נדחפים אל הקרוסלות. איש מבוגר נתקע בתוך הקרוסלה. אנשים מתחילים לחמוק בין הבטונדות לקרוסלה. המפקד המחליף של ד’ מצווה על החייל לשלוח לסוף התור מי שעוקף. שוב נשמעות הצעקות אירג’ע לאווארה… הצפיפות והלחץ גדלים. נשמע בכי של ילדים. א’ מהמת”ק מסייע מספר דקות וחוזר לכלי הרכב. כ-200 איש כבר צובאים על הקרוסלות. ילדים בוכים. הגברים נדחקים שניים ולפעמים שלושה בין השלבים כדי לעבור ברגע שהכפתור יתיר רבע סיבוב. כמה נשים מגלות שאפשר להידחק מהצד.16:20 – ביקשתי לפתוח תור הומניטרי. החייל עונה לי שיעשה הכול כדי להפחית את הלחץ. ואכן פותח תור כזה. דא עקא שהתור הזה נבדק בעצלתיים. קודם כול מתחיל בההכרזה “מי שלא 45 לא עובר”. השאלות: “גם לא מורה?” “גם לא חולה לב”? עבר. גם בני ה-50 נבדקים ביסודיות, כך שאין הקלה אמיתית על העומס. פונים אלינו כאילו בידינו להושיע, ואנו עומדות מלאות בושה.תושבים שנכנסים שואלים אותי: “אתם מסכימים לחיים כאלה?” “לא”, כמובן שלא. אבל מה אני עושה? מסייעת בשולי השוליים, ומצפה ליום שכל זה ייפסק. החיילים אינם פועלים מרשעות. הם חדשים, ואפילו בעלי רצון טוב. אך עדיין אינם מעיזים להגמיש את ההוראות. אבל כל עוד יתקיים המחסום הוא יוביל לדיכוי והשפלה. מאוחר יותר בשיחה עם א’ מסתבר שסגרו את מחסום חווארה, וכל הציבור נשלח לכאן. כלי הרכב הועברו די מהר – אבל על האוטובוסים עם הנוסעים לא הצליחו להתגבר. שני ישראלים בעלי תעודות כחולות, אחד מכפר קאסם ואחד מתל שבע חשבו שיעברו מהר יותר. מפקד המחסום שולח אותם לסככת המעוכבים ומזמין משטרה. הבנו שהמשטרה לא תגיע כל כך מהר, והם ישוחררו. נתנו להם את מספר הטלפון שלנו, ולקחנו את שלהם במקרה של בעיות. 17:00 בדרך למכונית עוצרים אותנו אנשים ומספרים על בעיותיהם. סעיד הראשי ממועצת קאפין שליד קיבוץ מצר מספר לנו שהשער בגדר סגור רוב היום. כאשר הוא מצליח לצאת לכרמי הזיתים שלו בבוקר, הוא נאלץ לחכות לפעמים עד הערב כדי לחזור הביתה לכפר. החיילים פשוט לא נמצאים כדי לפתוח את השער. פעם הם היו בידידות רבה עם קיבוץ מצר. היום הגדר סגרה אותם, וגם מנתקת אותם מאדמותיהם, מקור פרנסתם. מוחמד סוכר בקש את עזרתנו להחזיר לו את תעודת הזהות שלו. לפני חמישה ימים לקחו החיילים את התעודה ולא החזירו לו אותה. למזלו יש לו דרכון אבל כל יום כשהוא עובר במחסום עושים לו בעיות. התקשרנו למוקד ההומניטרי והגשנו תלונה. הבטיחו לברר. א’ הציע שמוחמד יפנה גם למת”ק שכם בתלונה. 17:45 – חשכה מוחלטת. אנו עוזבות.18:00 – צומת ג’ית: המחסום הנייד עבר מכביש 60 לכביש 55. מוניות ממתינות לבדיקה.