Version:1.0 StartHTML:0000000167 EndHTML:0000037840 StartFragment:0000000457 EndFragment:0000037824

בעת היציאה ממגרש החניה בדרכי למחסום, ראיתי איש לבוש אזרחית, ראשו מגולח, סוחב תיק מסמכים גדול. פניו מוכרות מתצפיות רבות. הזהו איש השב"כ העושה שמות באישורים? ומה יש לו בתיק הגדול הזה. הליכי הערעור הפרוהיביטיביים על המניעה הביטחונית של פועלים בטח מפנים הרבה זמן לאנשי שב"כ כדי למרר את החיים של הפועלים הפלסטיניים…

כאשר הגעתי לאנשים שישבו בסמוך לפתח המחסום וחיכו למעסיקים, נאמר לי כי היום "היה יום טוב". כולם אמרו זאת; לא היו דיווחים סותרים כלל. כולם היו מחויכים.

נכנסתי לשטח המחסום ב-6:45. היו  ארבע עמדות פתוחות. כולם עברו במהירות. אחת החיילות הייתה קצת רעשנית. דברה ברמקול, בבוטות. היה משבר קטן: משפחה הגיעה עם 3 ילדים וכנראה שכחו את ה"קושן" של אחד מהם. בסוף כולם עברו, אלוהים יודע איך.

חלק מהעוברים ניגשו אלי, בעיקר נשים, ואמרו: "הלוואי שכך יהיה כל השבוע, כל השבועות". "בשבועיים האחרונים זה היה נורא! היום ממש טוב". "תבואי כל יום". כאילו העניין תלוי בנוכחותנו ולא במדיניות. והמדיניות, בדרך כלל, היא למרר את חיי הפלסטינית. סיפרתי לדוקטורנטית שהתלוותה אלינו בשבוע שעבר שכאשר המחסום לא זז והאנשים מקובצ'צ'ים כמו בקופסת סרדינים בין הסורגים מהצד השני של המחסום, אנחנו מתקשרות למת"ק – כי נציג של המת"ק חייב להיות נוכח במחסום ולהבטיח תפקוד נאות. הדוקטורנטית שאלה: "אם זה חלק ממערכת הדיכוי, האם איש המת"ק הוא לא חלק מהמערכת?" נו… שאלה טובה…

וכאשר יש יום רע במיוחד או "יום טוב" שכזה אני תמיד שואלת את עצמי מה יכולה להיות הסיבה. אם יש הילולה בקבר רחל זה ברור: כדי שהעיניים היהודיות לא יתקלו בגרים קשי יום אזי ב-6 – 6:30 המחסום כבר ריק. אבל יום כמו היום, יום ראשון, יום בו תמיד יש להם תרוץ: שהחיילים לא חזרו מחופשת סוף השבוע או שמגלי מתכות מקולקלים והמתקנים עדיין לא הגיעו, ואין נציג מת"ק כי הוא עדיין לא הגיע…

אז מה מסביר שהיום "יום טוב"? ההפגנות שהיו בתל אביב אתמול על מצוקת הדיור? זוהי הדרך של ביבי לטפל במצוקת הדיור? לא תשובה חיובית ליוזמה הערבית שתביא לנורמליזציה ביחסים עם מדינות ערב, להקטנה משמעותית של תקציב הביטחון ותפנה מקורות להשקעה בתשתיות התחבורה מהפריפריה למרכז… לא הפניית תקציבי העתק מההתנחלויות אל מעבר לקו הירוק… לא הגדלה משמעותית של כמות האישורים לפועלים הפלסטינים… לא… רק תפקוד נאות של המחסום כדי שהפועלים יגיעו יותר מוקדם לעבודה… זה גם משהו…

אלו רק מחשבות.

ולגבי התחושה של הפועלים – זהו "יום טוב" יחסית לימים הרעים של השבועות והחודשים שחלפו. אף אחד כבר לא משווה אם המצב שהיה פעם של חופש תנועה… בלי טרמינלים ובלי ביורוקרטיה של היתרים…

בדרך אל מחוץ למחסום – שמתיימר להיות "המעבר הבינלאומי בין בית לחם לירושלים" – ערמות של זבל (ראו בתמונה מצורפת). ועכשיו שאני מסתכלת בתמונה, רואה שהסורגים צבועים כחול – לבן. ממש מרגש.

בדרך למת"ק בית לחם, בכביש 60, באחת הכניסות הרבות לכוון אפרת  (התנחלות המשתרעת, אגב, לאורך 6.50 קילומטר), במקום בו הבתים החד קומתיים עם גגות אדומים נצפים בבירור מהכביש, שני שלטים ענקיים: האחד: "יהודה ושומרון, הסיפור של כל יהודי" והשני: "אפרת מחכה לביבי". נו טוב… כולם מחכים לביבי… גם בוילות של אפרת וגם באוהלים של שד' רוטשילד.

בהגיעי למת"ק, לפני 8, התנהלה שיחה עם קבוצה של אנשים. מסתבר שאת אחד מהם אני מכירה מלפני כמה שנים לאחר שאחת מבנותיו, שחשדו שהיא חולה בסרטן הלבלב, הורשתה לעזוב לארה"ב דרך נמל התעופה בן גוריון עם אחותה. זאת, לאחר התערבותנו. (הוא נסע דרך עמאן, כמובן). אותו האדם אמר: "נו… איפה השלום?" ומה יכולתי להגיד? התשובה היחידה שעלתה בדעתי הייתה "איפה מוברק?" "איפה חמת ברלין?". אז איפה באמת השלום?

ב– 8 בדיוק באו חיילת וחייל. הם פתחו את המת"ק וחלקו מספרים לאנשים שבאו לחידוש או רענון הכרטיס המגנטי. אפילו הסכימו שהתושב שהחזיק את הרשימה יקריא את השמות. גם במת"ק זה התחיל ב"יום טוב".

מעט אחרי שמונה נתנו למספר אנשים להיכנס. ב– 9:30 עוד לא יצא אף אחד. באולם הרבה אנשים, כמו בכל יום ראשון.

כאשר עזבתי, קצת אחרי 9:30, יצא נער אחד. לא הסכימו לתת לו כרטיס מגנטי. הוא יליד 2.9.1995 – עוד לא בן 16. בטח בהתנחלות שבה השיג עבודה לקיץ דרשו ממנו כרטיס מגנטי. אז העבודה לחופש הגדול הלכה: "לא עומד באמות המידה לקבלת כרטיס מגנטי".