11:30- 07:30 

שרב כבד, הראשון בעונה

הצד הפלסטיני: גם השבוע נדרשה תושייה על מנת להגיע למקום החניה הרגיל שלנו. המעבר לצד הפלסטיני היה פשוט, ועד שעה 10:00 הייתי המשקיפה היחידה. רק אז הופיעו שלוש בחורות שתיעדו את הנעשה וראיינו כמה מהעוברים לתפילה עבור טלוויזיה פלסטינית. את הבדיקה הראשונית של תעודות הזהות עשו בשלוש עמדות ובהמשך גם ע”י קצין מת”ק. הרבה מאד אנשים נשלחו על עקבותיהם, והיו כמה צעירים שחזרו שוב ושוב בניסיון לעבור. שלא כמו בשבוע שעבר לא הוחרמו תעודות הזהות, אך היו מספיק מקרים שההוראה לחזור לבית לחם לוותה בדחיפות, לפעמים לא קלות. גם הנכים שהועברו על כסאות הגלגלים של הסהר האדום נבדקו בקפדנות. מפעם לפעם עצרו את המעבר. התברר כי הלחץ (בצד הישראלי) בעליה לאוטובוסים היה כזה שנאלצו לדלל את המעבר בכדי למנוע אסון.

ככל ששעת התפילה התקרבה כך התגבר זרם המתפללים. ילדונת קטנה וחמודה לבושה במיטב מחלצותיה מצאה את עצמה לפתע לבדה בתוך ההמולה. הילדונת הסתכלה בפליאה על הנעשה ונראתה רגועה לחלוטין. כעבור דקות אחדות הופיע האב, שגם הוא נראה רגוע לחלוטין (לעומתי שכבר ראיתי כוכבים), אסף את הקטנה והמשיך בדרכו. החיילים חמושים מכף רגל ועד ראש הסתובבו בשטח – בעיקר ללא תעסוקה. מתקני המים הקרים שהופיעו לפני שנים אחדות היו גם היום בשימוש, מה שהקל לפחות על המעבר הראשוני.

שלא כמו בשבועות הקודמים נפתחו היום שני מסלולים בדרך מהבידוק עד לכניסה למתחם, אך שם נפתח רק שער כניסה אחד והדוחק היה בלתי נסבל. למעבר הנשים לא יכולתי להגיע, אך מדווחים של מספר נשים למדתי שהמעבר היה מהיר ובעיות נוצרו רק כאשר התהוותה בעיה בעליה לאוטובוסים. המרחק בין הירידה מהתחבורה שמביאה את הנשים לקרבת המחסום קצר, אך זו עליה ובחום ששרר היום זה ודאי היה קשה מאד.

הצד הישראלי: על מנת לעבור לצד הישראלי מבלי להידחף בכניסה למתחם נדרשה התערבות של “הכוחות”. בלי קללות אי אפשר ולכן שויכתי ל”או”מניקים שרק שמחים כאשר הורגים אותנו”, אך יש תמיד חצי כוס מלאה – עברתי. את פני קבלה מהומת עולם. המונים אצים רצים לאוטובוסים. הפעם איבדו המפקחים הפלסטינים את השליטה על המצב – מה שדרש התערבות מסיבית של מג”ב ומשטרה. אגד תרמה לחג מספר אוטובוסים. אחד מהם התקלקל ולא ניתן היה להזיזו מאמצע הכביש. חיכו לסדנא ניידת, שאמנם הגיעה במהירות, אך בינתיים נוצרה המהומה. לבסוף נגרר האוטובוס מהמקום ואנשים חזרו לעלות לאוטובוסים (מחיר הנסיעה – 6 ₪). לא הייתה הפרדה בין גברים לנשים.

ילד לבוש בחולצה שחורה עם כיתוב באותיות לטיניות 16M וציור של הרובה, עורר את תשומת ליבי. רק יותר מאוחר שמתי לב שרבים מהעוברים לתפילה לבשו חולצות כאלה ורבים עוד יותר חבשו כובעים עם הציור והכתובת. שלוש בחורות פלסטיניות צעירות החליטו “ללמד אותי שיעור”. הן נעמדו קרוב מאוד אלי, לגלגו וצילמו אותי ללא הרף. ההרגשה הייתה לא נוחה אך מי אני כי אלין?

קבוצה של חב”דניקים בדרכם לקבר רחל סורבו מעבר. בינם לבין שוטרי המג”ב (דרוזים) התפתח ויכוח מכוער. מכוניתי נחסמה בחניה וכך נשארתי בעל כורחי במקום, עדה לנעשה. כאשר פקעה סבלנותי ניגשתי אל אחד הגברים שנראה כאילו הוא ראש הקבוצה וניסיתי להסביר לו שעד תום המעבר לתפילה אין כניסה לאזור. פיו מניב המרגליות לא נשאר חייב והנשים שהיו בקבוצה אף הגדילו לעשות. לבסוף, בהתערבות המשטרה נתנו להם לעבור. אדוני הארץ כבר אמרנו?

ומה בדבר זכויות האדם וחופש התפילה – אותם נדחה לרמדאן הבא? באוויר היה חום כבד ובלב שריפה עזה.