מת"ק עציון, 15:00 : 

במגרש החנייה היו כעשר מכוניות. הפונים התפזרו לחדרים השונים. איש מבוגר פנה אלינו והתאונן על הכיבוש: "החיילים הצעירים האלה מעיזים לא לתת אישורים. ליהודים אין זכות להיות פה".  חנה ענתה לו בנימוס שגם היא יהודייה  ונתנה לו את הטלפון של סילבייה  כנגד כל התיסכולים.                                                                                            

עד 16:20,  כאשר עמדנו לעזוב,  הגיעו  עוד 7 אנשים – 3 נשים ו – 4 גברים.  לעזרת שתי נשים מוסלמיות חנה נאלצה לקרוא לאחראי על החיילים במת"ק היות ואליהן הם התיחסו שלא כשורה. מייד אחרי כן החיילים חזרו לעבודתם.  

מחסום בית לחם, 17:00:   

תור הבדיקה להולכי הרגל לכיוון בית לחם התנהל כשורה – הם פשוט עברו שוטף ומהר.

להפתעתנו רחוב בית לחם, העובר דרך מחסום המכוניות, היה פקוק – כעשרים מכוניות פרטיות, משאיות ואוטובוסים חיכו  שם  כשמנועיהם דלוקים. לכל המכוניות והמשאיות היו לוחיות רישוי ישראלית, וכמו שראינו מאוחר יותר, לכל הנהגים הוי תעודות זהות ירוקות.  חלקם הוי מאוד מרוגזים על כי אולצו לחכות זמן רב.  אמריקאי אחד אמר לנו שהוא בדרכו להרצות באוניברסיטה  והוא מפחד שיאחר. הוא גם אמר לנו שהוא פגש הרבה ישראלים הבאים לאכול במסעדות בבית-לחם.

הלכנו לסככה שם עמד קצין צעיר ועיכב את התור.  אמרנו לו יפה "שלום".  הוא שאל מי אנחנו וענינו שאנחנו  מאירגון "מחסוםווטש".  הוא ביקש בחביבות שנעזוב אבל משלא עזבנו לא היה איכפת לו. הוא החל לסמן למכוניות לעבור והנהגים רק היו צריכים לנפנף בתעודות הזהות הכחולות.

עזבנו לאחר שהמכונית האחרונה עברה.