בבוקר שאחרי הפיגוע במתחם קבר דויד בעיר העתיקה, התייצבו מפקדים בכירים בכל המחסומים שהיינו. הפועלים עברו כרגיל ולא ניכר מתח מיוחד. מחסומי הזיתים ושועפאט מוזנחים מאוד. קיבלנו תלונה חמורה על מניעת מעבר משפחה ירושלמית ללוויה ממחסום מחנה פליטים שועפאט לירושלים.

7:20  מחסום בית לחם

מחוץ למחסום אווירה של טרדות, של חוסר שקט והכול מהול בהשלמה מדכאת. עשרות רבות של פועלים ופועלות מצטופפים להסעות לירושלים ואפילו מיניבוס או שניים מכריזים לתל אביב. יש גם הרבה שיושבים על הגדר ומחכים שיאספו אותם – לחלקם יש כבר עבודה וחלקם פשוט מקווים שיעבור קבלן שצריך השבוע כוח עבודה. אנשים ונשים שדיברנו אתם אמרו שהייתה צפיפות גדולה בצד הפלסטיני מוקדם יותר. 4-7 שיא הלחץ. עכשיו די ריק ביציאה בצד הישראלי – ורק העמדות הרחוקות פתוחות. 

קצינת המת“ק שהוזעקה לקראתנו מספרת שהמעבר ההומניטרי היה פתוח עד 7 בבוקר למעבר נשים, מבוגרים וחולים ועכשיו נסגר. יכול להיות שהתלונות של חנה בר“ג התחילו לעבוד? יש הרגשה שממש מתאמצים היום להראות שהכול בסדר למרות שעברו כבר יותר מ-13,000 עובדים. וזה באמת נראה כך. רק הוויכוח שחוזר על עצמו שצריכים לאבטח אותנו, כי המחסום שטח צבאי מסוכן.

נפגשות עם מ‘ מבית לחם (תקוע) שמנסה למצוא עבודה בירושלים כדי לפרנס 3 ילדים. בעלה עזב אותה. כל דבר, היא אומרת. הבעיה היא שאינה מדברת עברית ואנגלית בכלל. הבטחנו לעזור, והיום מבשרות לה שיש חברה שצריכה אותה לפרויקט של כמה ימים. נצטרך להביא אותה בפעם הראשונה. נקווה שיילך טוב.

מחסום הזיתים

כבר מאוחר, 8:30. אין התקהלויות פועלים. כמו במשמרת הקודמת, נקרית על דרכנו בעיה של מעבר הומניטרי. שתי נשים וגבר מבוגר עם מזוודה ענקית לוחצים על הפעמון לפתיחת השער במקום הקרוסלה שלא תעביר את המזוודה. להפתעתנו, אף שלא נשמעה מילה מהצד השני, אחרי כמה דקות הדלת נענית לדחיפה ונפתחת. כמה אנשים ממתינים לעמדת הבידוק, ויש בלגן בהתנהלות. 2 שוטרים בכירים, חייל ושתי חיילות מתעכבים ארוכות בהעברת האנשים. מישהי צריכה להיבדק גופנית, ולמרות שיש מספיק אנשים, בינתיים לא מעבירים אף אחד לא לבידוק ולא לשחרור הנבדקים. גם הרמקול לא עובד ובודקים ונבדקים לא שומעים זה את זה. כשאנחנו מבקשות לפתוח, להעביר, השוטר הבכיר כועס עלינו – “די, אנחנו כאן מארבע בבוקר“. אנחנו מסומנות כאויבות. וכשאנו יוצאות אנחנו חושבות שהיינו רוצות לשכנע להתייחס לפלסטינים במחסום כמו בני אדם שממהרים לחייהם, לא להביא לתגובת נגד. איך עושים את זה?

מחסום מחנה פליטים שועפאט

זבל והזנחה. מחוץ למחסום ובתוכו – במעבר הולכי הרגל. שיקוף החפצים לא עובד (שאלנו ממתי, היססו ואמרו מאתמול). לפנינו אישה מוציאה מהתיק פריט פריט לעיני החיילת שמאחורי הזכוכית המשוריינת.

בחוץ המון שוטרים, מאבטחים, משמר הגבול. האמת, תמיד שפע כוח אדם פה, היום אחרי הפיגוע הלילה יש גם סגן אלוף מג“ב. אני מצלמת מרחוק ביציאה מהמחסום, ומיד כמעט כל הדבוקה מגיעה אלינו. “אסור לצלם פה – שטח ביטחוני מסווג“. לוקחים תעודת זהות למרות שכבר נבדקנו (“אבל לא במאגר המשטרתי” – אהה, אני זוכה לטיפול לפלסטיני של חיפוש משהו עליי). מגיעים עם הטאבלט של המיסים והקנסות ומחזירים את התעודה. מרחוק מצלמת שוב, וחיילת אחת צורחת עליי. מרגיעים אותה. שוב אוייבות העם הנבחר.

חשוב יותר – מצרפת וידאו שקיבלנו מאדם מוכר ואמין, שמתאר התרחשות במחסום בשבוע שעבר אחר הצהרים. בן המשפחה נפטר והיו בדרך לקבורה בעיר העתיקה. כל המשפחה ירושלמית – בעלי תעודות כחולות. ובכל אופן, אחרי האמבולנס עם הגופה, מנעו מעבר מהמשפחה. התווכחו, אחד המגבניקים קילל, אחד הבנים החזיר – נזרקו רימוני גז. הבן נעצר לכמה שעות. המשפחה בסוף עברה.