מחסום בית לחם- 300.

שבעה מעוכבים וכמות כפולה של שוטרי מג”ב – כנראה חילוף משמרות. מבקשים שנתרחק עד לאזור השלט שבכניסה ולא נפריע להם בעבודה. אחד מהם זורק ש”זה שטח צבאי סגור” ושבחצי השעה הקרובה יגיע למקום הצו כנדרש. וכמובן לא אומרים מי הוא מפקד המחסום.

נסענו בינתיים לאזור אל-חאדר.

בחוסאן הדרך חסומה בערימת עפר ואנשים עוברים ברגל לכיוון המוניות שבאל-חאדר. בנסיעה עד ביתר עלית לא ראינו ג’יפים של כוחות הבטחון בתוך הכפרים. חיילי המילואים שהיו בגיזרה הוחלפו, ועכשיו נמצאות באזור שתי פלוגות מגדוד 101 של הצנחנים – שהם צעירים יותר. באל חאדר עצמה היה שקט ומסודר יחסית. האנשים סיפרו שאחת ליומיים בערך נכנסים החיילים ומרחיקים את בעלי הבאסטות והמוניות שמעבר לתלולית העפר כמה מאות מטרים פנימה; היינו שם כארבעים דקות ובמהלכן לא הגיע שום סיור צבא או מג”ב למקום. אנשים רבים פנו אלינו בבקשה לעזרה בעניינים שונים – ונתָנו להם את מספרי הטלפון הרלבנטיים (המוקד, רופאים לזכויות אדם). אחד מנהגי המוניות שבפנים סיפר שאתמול נלקחו ממנו באזור מחסום בית לחם, בצד הפלסטיני, תעודת הזהות ורשיונות הרכב ונאמר לו להגיע לקבלם במחסום מאוחר יותר, אך כשהגיע הסתבר שהתעודות נעלמו. לקחנו את הפרטים שלו ו

חזרנו למחסום בית לחם, שם התברר שהתעודות עדיין לא הגיעו למחסום ובעצם אין מושג היכן הן. מאוחר יותר התברר שהן נמצאו באחד הג’יפים – לא ברור של איזו פלוגה בדיוק, ולא בטוח שבפלוגה שיושבת במחסום – ולא ידעו מתי בדיוק יגיעו למחסום. גל מהמת”ק היתה אדיבה ויעילה. היא הבהירה שהמחסום איננו שטח צבאי סגור, שבעלי אישורים אינם יכולים לעבור (סטודנטים הם בעלי תעודות זהות כחולות, ולדבריה אינם צריכים אישור), ולגבי התעודות האבודות – ערכה בדיקה מול נציג המת”ק במחסום בבית לחם שלא העלתה דבר, בסופו של דבר.כשהגענו, בפינה של טנטור החזירו שלוש שוטרות מג”ב אגרסיביות ושחצניות את התעודות לקבוצת מעוכבים, כולם גברים מבוגרים או נשים. אחת מהן, מבוגרת יחסית, סיפרה לנו בדמעות שב-6 בבוקר נלקחה ממנה בתחנת אוטובוס בבית צפאפא תעודת הזהות שלה (ירוקה) כולל 150 שקל שהיו בתוכה, על ידי שישה שוטרי מג”ב בטרנזיט; היא קיבלה אותה בחזרה במחסום אבל בלי הכסף, וכששאלה אם אפשר לקבל את הכסף אמרו השוטרים: “לא, אנחנו מנגבים איתו עכשיו את התחת”. רשמנו את הפרטים של האשה, כולל מס’ הטלפון שלה בבית, וסיפרנו בטלפון למוקד על מה שקרה, אבל זה כנראה לא בתחום הטיפול שלהם.בבית לחם 300 היו בסביבות שבע וחצי כבר 12 מעוכבים ממקומות שונים באזור, כולל מחסום המנהרות. חלקם בלי תעודות בכלל, ואיש לא יודע היכן הן. מפקד המחסום היה עָמִיד והוא היה דווקא אדיב ואיפשר לנו לשוחח איתו ממש בתוך הבוטקה, תוך כדי שהוא ממשיך להעביר הולכי רגל, אבל היה חסר תושייה לחלוטין בכל הנוגע לאיתור תעודות אבודות (לא מצא לנכון ‘לעלות בַּקֶשֶר’ מול המפקדה הגבוהה יותר ולבקש ממנה לבדוק אם התעודות נמצאות באחד הג’יפים של הפלוגות השונות באזור, למרות שהסכים שהרעיון הגיוני). בינתיים הגיעו עוד כחמישה מעוכבים, הפעם עם תעודות. אחר כך ארבעה מהראשונים שוחררו. השארנו הודעה למשכית מרופאים לזכויות אדם, הודעה לדותן ושתי הודעות לספאדי (ועדיין ממתינות לתשובה) ושאלנו טלפונית את משרד דוברת מג”ב, איך זה יכול להיות שהאנשים מעוכבים בשמש כבר שעתיים ויותר ולאף אחד אין מושג איך לבדוק איפה התעודות? והתשובה (בכמה שעות איחור) הייתה: “הפנייה הועברה”. מאוחר יותר, למרות שהמפקד לא התנגד לנוכחותנו, החליטו שני השוטרים שעל הכביש – סטאס ואיליה – לעצור את מעבר המכוניות לשני הכיוונים עד שנעזוב את המקום. גם לכך עמיד היה אדיש לחלוטין.כמובן לא הפריע לעבודתם שהמתנחלת (כנראה מאלה שמביאות ממתקים) עמדה ממש ביניהם בלב המחסום. ואז עזבנו בערך בתשע ורבע.מיותר לציין שכמעט אף מג”בניק שראינו במשמרת בתוך המחסום וסביבו לא נשא תג מזהה, וג’יפ מסוים אחד עם שישה שוטרים בתוכו 22-288 ענה על כל השאלות אך ורק: “שיהיה לכם יום טוב”.