13.40- שער שומרון:  אין בדיקה לכיוון השטחים הכבושים. לאורך הכביש, משער שומרון מזרחה, קבוצות קבוצות של פועלים , כ-50 בסה"כ, הולכים. עצרנו ליד אחת הקבוצות. הם נעצרו הבוקר בישראל כשוהים בלתי חוקיים והוחזקו שבע שעות במשטרה. אח"כ הובאו לשער שומרון, עוכבו כחצי שעה ושוחררו. מכיוון שזהו כביש אפרטהייד אין בו תחבורה פלסטינית והם ילכו עד א-זאוויה – מרחק כ-10 ק"מ משם ושם יחפשו מונית. היו ביניהם פועלים מג'נין, משכם וממקומות מרוחקים בצפון הגדה. כל השבוע עמלו בפרך  כעבדים של עמישראל ועכשיו השליכו אותם לשרך דרכם הביתה.

מרדה – 2 הכניסות פתוחות.

זיתא- הכניסה חסומה בערימת העפר והזבל, ולשוליה נוספת רצועת חסימה נוספת בכל פעם שאני עוברת שם. השער פתוח, אבל זה כבר לא משנה כי הכביש חסום.

14.05 – מחסום תפוח– הצומת סגורה לכולם (גם למתנחלים) כי כקילומטר צפונה משם הייתה תאונת דרכים – 2 מכוניות ישראליות ואחת פלסטינית. מחכים כשעה וחצי עד שמפנים את הכביש.  אח"כ מאפשרים קודם למתנחלים לנסוע ואח"כ למאות המכוניות הפלסטיניות – זכות קדימה לאדוני הארץ.

15.00 – חווארה –
בהגיענו לחץ גדול – אפילו ליד הקרוסלה לשכם מתקבצים כ-50 איש שגם כאשר אין בידוק – דרכם נחסמת חלקית על ידי הקרוסלה. 2 נכנסים יחד וקרוסלה נתקעת . מבצע חילוץ , כולם מייעצים , קדימה- אחורה- וחוזר חלילה עד שהם נחלצים מהמפלצת.הרבה אנשים ממתינים למעבר מכיוון שכם לגדה. התורים מתקדמים לאט, לא בגלל איזו בדיקה קפדנית אלא בגלל תרגילי הסדר שעושים לממתינים. בכל פעם שמישהו ממאות הממתינים מפר את הוראות הסדר הטוב (לא שומר על השקט, יושב על הבטונדה המפרידה בין השורות, נדחף, צוחק…), עוצרים החיילים את המעבר לכמה דקות, לעיתים אפילו 10 דקות תמימות.

התעלתה על כולם חיילת מ"צ שכל 2 דקות עצרה את הבידוק ולבסוף גם עצרה, כמעין משחק ,את הבידוק בכל פעם שעברנו אנחנו את הקו הכחול (מבלי להגיד לנו, כך שלקח זמן עד שהבנו שעכשיו שהפלסטינים "מתנהגים יפה" אנחנו הגורם לעיכוב).

את הקרוסלות בנו כדי שלא יהיה מגע ישיר של החיילים עם המוני הפלסטינים הממתינים, והנה עכשיו עומדים 2 חיילים מעבר לקרוסלות, במגע ישיר עם המוני הממתינים, ודוחפים (פיזית) ובקריאות-צרחות של "אירג'ע לווערא" מרחיקים את הממתינים כ-15 מ' מהקרוסלות.

כל הזמן יש עימות אלים בין החיילים ההודפים ובין הממתינים שמדי פעם פוצחים בזעקות מחאה וב"אללה הוא אכבר".

פתאום קמה מהומה בתור הממתינים , החיילים נכנסים בריצה לתוך ההמון ושולפים 3 צעירים , אותם הם מכניסים לצינוק.

התור ההומניטארי מתחלק ל-2: נשים וקשישים. את שני הסוגים מעבירים לסרוגין, וזמן ההמתנה בתור הזה לא קצר יותר מהתור של הגברים, בין שעה לשעה וחצי. ראינו כמה זקנים שנתנו להם לעבור דרך הכביש אך איננו יודעות אם זה הכלל , ואם זה לא נתון למצב רוחו של החייל באותו הרגע.

זמן ההמתנה בתור הגברים  -שעה- שעה וחצי (עפ"י דיווחי העוברים).

בחור צעיר עוקף את הסככה ומנסה להגיע אל החייל שעומד לפני הקרוסלה. הוא חושש (ובצדק) ומתקדם לאט, בהיסוס. כאשר הוא מגיע למקום בו החייל יכול לשמוע אותו הוא מבקש לומר לו משהו. הוא נראה מתחנן, החייל פותח בצעקות ומסלק אותו לאחור. הבחור מנסה שוב, מבקש, מתחנן "רק רגע אחד" אני שומעת, "רק מילה אחת" והוא מנפנף במסמך כלשהו. מפאת המרחק איננו שומעות את הנאמר מלבד צעקות החייל . הבחור נסוג, פניו המבקשות עדיין אל החייל. בערך באמצע התור הוא פונה בתחינה לממתינים והם מכניסים אותו לתוך התור. הוא מסביר שוב ומתקדם תוך כמה דקות עד תחילתו. כניראה שיש סיבה לבקשתו לעבור ללא תור אחרת הממתינים לא היו מוותרים לו ככה בקלות. החייל מזמין אותו לעמדת הבדיקה, ואז תופס בצווארו ומעיף אותו , מבלי שישמע את דבריו לסוף התור.אולי הוא חולה וחייב להגיע לרופא, אולי מישהו במשפחתו נוטה למות ? למי איכפת? מי יקשיב לו? הוא פלסטיני !המ"ציות נמצאות בשתי העמדות הקיצוניות וקוראות זו לזו את מספרי הבינגו בקולי קולות. שוב- נער צעיר נשלח חזרה, לא ידוע למה.

סטודנטית לאמנות ניגשת אלי ושואלת על יהודית לוין, סיפרה שהיא חברה שלה, ושיהודית העניקה לה ציור. חברותיה מתגודדות סביבנו ומושיטות לי יד ללחיצה, מצחקקות, מבטן מעריץ כזה, והרי הן את יהודית מעריצות , לא אותי, אבל אני כאילו נציגתה.

-15.30- אוטובוס עמוס נוסעים מגיע מכיוון שכם. נוסעיו מורדים ותעודותיהם נלקחות ב-2 נגלות, ע"י 2 חיילים שונים לבדיקה. אח"כ הם נשלחים לבדיקת שקיות במכונית השיקוף. 4 חיילים מתעסקים עם אוטובוס אחד, ואחת החיילות הבודקות הולכי רגל מצטרפת גם היא, כך שהתור שהתנהל באיטיות משוועת כבר קודם נעצר כמעט כליל כי רק חייל אחד נותר בעמדת הבדיקה. ועם זאת – 40 דקות ארכה בדיקת נוסעי האוטובוס, בדיקה שיגרתית, שגרמו לתורי הולכי רגל ארוכים עוד יותר מקודם ותור מכוניות (מכיוון שיש רק מסלול יציאה אחד ליוצאים משכם) ארוך.

16.20 – בית פוריק – אין עומס, אין תורים ארוכים לא ביציאה ולא בכניסה לשכם. אין מעוכבים. ורק מפקד המחסום אץ אלינו להודיע לנו שלא נעז להתקרב למחסום (מעבר לקו הלבן). כמה אנרגיה מבזבז הצבא על הקישקוש הזה, וכמה מגוחכים הם נראים בכל פעם שהם רצים אלינו עם הקו הלבן.

17.00 – חווארה – חזרנו לראות אם 3 המעוכבים שהוכנסו ב-15.40 לצינוק עוד שם. הם עדיין שם, ואליהם הצטרפו עוד שניים.אביו של אחד המעוכבים מגיע ןמפציר בנו שנשחרר את בנו, ואח"כ הולך למפקד ומפציר גם בו. המפקד צועק על האב שהבן שלו שקרן, והאב מסכים בהכנעה, אבל מבקש שימחל לו כי הוא עוד צעיר. הבחור שכח ,לדברי האב, את תעודתו ואמר לחיילים שהוא עוד לא בן 16 ואין לו תעודה. הם שלחו אותו חזרה ואז התקשר הבן לאב שיביא לו את התעודה. האב הביא ונסע משם והבן עמד שוב בתור. כשהגיע לחייל זיהה אותו האחרון כזה שאמר קודם שאין לו עדיין תעודה כי טרם מלאו לו 16. ציפור נפשו של החייל נפגעה ועתה מבלה הבחור בצינוק. צילצלנו ל"מוקד ההומאניטארי". הם יבררו.

בינתיים מגיעים 2 נערים. האחד נראה בוגר מהשני ומושיט תעודת זהות לבדיקה. הם נשלחים חזרה לשכם. ההנחה שלנו היא שלצעיר אין תעודת זהות והוא נשלח להביא את אחד ההורים (כי "הם גונבים הרבה ילדים" כפי שאמר לי ק. המת"ק בשבוע שעבר

מכיוון שלא יכולנו לדבר עם המעוכבים נתנו להם את מספר הטלפון שלנו ועזבנו ב-17.15 כי רצינו להגיע לעזון עתמה. גם אבי המעוכב עזב, כשראה שלא יכול להועיל לבנו.המעוכבים לא צילצלו כך שאיננו יודעות מה עלה בגורלם.