פגשנו את הרועה, שהגיע בדיוק באותו הזמן, על הגבעה שממערב לחמרה, מעל לבריכת המים. לאחר עליה קשה, בשעה 8 הגיעו 2 חיילות , האחת מהן קצינה בדרגת סרן. הקצינה אמרה לרועה שהוא נמצא בשטח אש ועליו לעזוב את המקום מייד. אחרי ויכוח קצר, בו היא נפנפה לו כל הזמן באזיקון ובפלנלית שבידה ואמרה שהוא עצור, הוא הלך לאסוף את העדר כדי לעבור למקום אחר. כנראה שהוא עשה את זה לאט מדי לטעמה, והיא רצתה לעצור אותו ואפילו שמה כבר את האזיקון על אמת ידו…

בינתיים הגיעו האבא והאמא של הרועה ואני במקביל בדקתי עם דרור אטקס האם המיקום הוא אכן שטח אש. התברר שאכן אנחנו נמצאים כמה מטרים בתוככי שטח אש.

הטיעונים של הרועים שהם רועים במקום כבר 40 שנה, שלפני יומיים היה פה צבא ולא אמר להם כלום, שזו פרנסתם, נפלו על אזניים ערלות. הקצינה באה במטרה אחת – לעצור את הרועה במצוות המתנחלים מחמרה, ככל הנראה. לבסוף הגיע טנדר של משמר הגבול עם 2 שוטרים שחיכו לרגלי ההר. הקצינה, שכל העת הייתה תוקפנית ומרושעת, אילצה את הרועה לרדת אל המשטרה בטענה שהוא עצור. ירדנו בעקבותיהם.

השוטר המבוגר יותר, שלמה נחמני, צעק על הרועה והכניס אותו בכוח לטנדר בעזרת חיילים ושוטר נוסף. האמא פרצה בבכי וכשניסתה לגעת בו כדי שיקשיב לה, הוא התנפל עליה בצרחות “אל תגעי בי ! אל תגעי בי ! אם עוד פעם תגעי בי אעצור גם אותך”, מה שרק הגביר את בכיה. הוא לא רצה להקשיב לנו וביקש את תעודות הזהות שלנו. כשראה את שמי חייך כאל חברה ותיקה ואמר “אני זוכרת אותך מלפני 20 שנה, מהמחסומים,” והוסיף ” גם אז, הזקתם לפלסטינים בפעילות שלכם, כי בכל פעם שבאתם סגרנו את המחסום!”.

החיילות עזבו ולאחר עזיבתן השוטר התרכך. בתחילה אמר שישחרר את הבחור בצומת הראשי, אמרנו שנבוא אם כן לצומת יחד איתם ואז הוא ויתר ושיחרר את הבחור בו במקום. אבל ביקש לדבר איתו ביחידות ולקח אותו הצידה. שם הוא אמר לרועה שיש לו עכשיו את הפרטים האישיים שלו, ואם הוא ישמע שהישראלים באים אליו שוב, הוא יעצור אותו לשלושה חודשים. הבחור מאז בטראומה.

ואם לא די בזה, התברר שהקצינה והחיילת נסעו מהמקום עם תעודת הזהות של הרועה (מעשה שמנוגד לחוק) והיה צורך להזעיק אותן בחזרה כדי להחזיר לו את התעודה.

לאחר מכן נסענו למשפחתו של ז’ (מעל למחסום חמרה), המינהל האזרחי הגיעו אליהם, צילמו ואיימו להרוס את הבית של הבן היחיד (מתוך 8) שנשאר לעזור במשק של האב הקשיש, כולם עזבו בגלל ההריסות החוזרות ונשנות.

לאחר מכן נסענו לבית כ’ בג’יפתליק אך לא נכנסנו כי ראינו שהאם מפחדת מאיתנו מאוד מפאת הקורונה.