המשמרת כולה הייתה תחת הרושם הקשה והכאב על הריגתו של צעיר פלסטיני במחסום בקעות (חמרה)

11.55 – מעלה אפרים – אין חיילים, רק מתנחלים בתוך הבודקה של החיילים. גם בדרך חזרה (15.45) לא נראו חיילים בשטח.

12.20 – מחסום חמרה – תנועה דלילה , מעבר מהיר. החיילים אינם אותם חיילים שהבוקר הרגו פלסטיני. מצ"ח לקחו אותם לחקירה, סיפרו החיילים. בהגיענו אנו מבחינות ב-2  טנדרים עם לוחיות ישראליות אזרחיות – בראשון יושב אזרח ועוד אחד עומד לידה וביניהם פלסטיני נחקר. לאחר מכן הוא מספר לי שהם מהשב"כ ושאלו אותו כל מיני שאלות אישיות. בתוך בטונדה ממתין לחקירה דומה נער צעיר (נראה כבן 16) וחגורתו בידו. החקירה שלו אורכת כ-5 דקות וגם הוא ממשיך בדרכו. (כל זאת לאחר שכבר עברו במחסום ונבדקו). לא שאלו אותם על אירועי הבוקר ובכל מקרה הם לא היו ולא יודעים על כך מאומה.

המעבר מהיר ואין בדיקות מיוחדות, אך החיילים מרבים להתגודד ולדבר ביניהם. הם אינם עוינים כלפינו ואינם מתערבים כאשר אנחנו מדברות עם נחקרי השב"כ.

לאחר מכן אנחנו פוגשות פלסטיני שהיה עד ראיה הבוקר לירי:

מתוך דבריו של עד ראיה פלסטיני:

בסביבות השעה 8 בבוקר הגיע השאהיד למחסום חמרה. החיילים היו עצבנים. הוא עמד בתור, והיו הרבה אנשים. הגיע למגנומטר, שם את חפציו לצד המגנומטר, ועבר דרכו. לא היה לו סכין או בקבוק. כשרצה לצאת מהמחסום, עליו להקיפו מימין, אבל הוא פנה שמאלה, לכביש בו נבדקות המכוניות , אולי התבלבל. החיילת הבודקת התחילה לצרוח בהיסטריה "אירג'ע לווארא, אירג'ע " והוא לא חזר. אז פתחו החיילים באש תופת- פשוט ריססו אותו בכדורים. הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק. כאילו חיי אדם פלסטיני, אין להם ערך כלל.

 בבית הידידות שלJordan Valley Solidarity אנחנו פוגשות קבוצה של 50 איטלקים בראשות לואיזה מורגנטיני המופלאה. הפגישה הייתה מרגשת והיא הציגה את מחסום ווטש כאילו היינו חסידות אומות העולם. תיארתי להם את המצב בבקעת הירדן.

14.00 – מחסום תיאסיר – תנועה דלילה. המכוניות לתוך הגדה עוברות ביעף, אלה שיורדות לבקעה נבדקות היטב, כולל ירידת הנהג מהמכונית ובדיקת מטען. קצין בדרגת סגן מנסה להרחיק אותנו לצומת בטענה שאנחנו מפריעות לו בעצם נוכחותנו ("אני מחליט מה מפריע לי") ןאומר, "זה המחסום שלי ואם בא לי אני סוגר אותו" הוא אומר שהוא יקרא למשטרה ואנחנו מזמינות אותו לעשות זאת. יתר החיילים ידידותיים כלפינו ומספרים לנו כמה נמאס להם להיות שם (הם שם 4.5 חודשים) חייל בפילבוקס שר שירים מזרחיים בקולי קולות – בעיני יש בשירה הקולנית במחסום הרבה תוקפנות כלפי העוברים בו.

הפלסטינים העוברים לבקעה נאלצים לרדת מהמכוניות ולעבור רגלית, תוך הסרת חגורותיהם ומעבר "ואחד-ואחד" במגנומטר. אבל החייל הבודק את תעודותיהם אינו מציק להם בשאלות, כפי שנהוג.

העוברים מחכים בשמש בצידו השני של המחסום למכונית הנבדקת.

14.25 – החלפת משמרות. אין עצירת מחסום.

15.05 – שער גוכיה – מגיע ג'יפ צבאי עם 2 הקצינים שפגשנו בתיאסיר ופותח את השער. אין פלסטינים.

15.15 – חמרה – מפקד המחסום מגיע אלינו ולפני שנכנסנו למחסום מזהיר אותנו לא להתקרב אלא לעמוד בצומת. מכיוון שלא התכוננו להשאר וראינו שהחיילים ומפקדם מתוחים ועימות עלול לפגוע בפלסטינים החלטנו לא להתקרב הפעם.
פגשנו מכרים שעברו זה עתה במחסום והם היו כעוסים מאוד. הם סיפרו שהחיילת צעקה עליהם ועל העוברים האחרים, וטירטרה אותם ב-"בואו" ואח"כ "אירג'ע לוורא (תחזור)" וחוזר חלילה. כמה אנשים שונים דיווחו על אותו טירטור.

16.20– מעבר שומרון (כניסה לישראל)  – אולי בגלל דגל מחסום ווטש שהתנוסס על המכונית, המאבטחת הורידה לכבודנו את זרוע המחסום (שלא נפרוץ לתוך מדינת ישראל ללא רשותה), ביקשה תעודות ובדקה את תא המטען. היא נרעשה למראה דרכונה האמריקאי של סוזנה (בעלת שם המשפחה המאוד-מאוד יהודי, אבל בכל זאת – היא זרה!!!). קראה לעוד מאבטחים שבחנו בעיון מחודש את הדרכון והודיעו עליו בקשר. ולאחר מכן הפנו אותנו לביתן שבצד. אז קראו לקצין יותר גבוה, ששאל אם אנחנו מכירות אותה ומיהי בשבילנו וכו'. לאחר מכן הורידו אותה מהמכונית, ולקחו אותה לביתן שם העבירו אותה ואת חפציה בדיקת רנטגן וכשהתברר להם שהיא אינה נושאת פצצות חכמות ולא בקבוקי משקה מסוכנים – שיחררו אותנו לדרכנו. האורחת, באופן צפוי, די נלחצה מהסיטואציה. כאחת שהגיעה לארץ לראשונה עם ארגון "יהודה הצעיר" אבל עברה פה התפכחות, היה זה שיעור מעניין עבורה.