ליד הכניסה לקוסרא יש 2 קראוונים חדשים ועבודות בשטח. בירור עם דרור אטקס העלה שזה לא מאחז חדש אלא עבודות של מקורות המניחים צנרת חדשה שתוביל מים למגדלים המתרחבת (על אדמת הפלסטינים מקוסרא, כמובן).

10.50- מחסום גיתית (מעלה אפרים) – 5 חיילים, שוטר וחיילת אחת ירדו לפני דקות אחדות מהפילבוקס וסגרו את המעבר במחסום בפני פלסטינים. מכיוון שהם התעצלו להזיז את חסימת הפלסטיק שחוסמת את המסלול השני (המיועד לישראלים כדי שיעקפו את טור הפלסטינים ) עוכבו במחסום פלסטינים וישראלים כאחד. סוף-סוף שיוויון. כל מכונית פלסטינית נבדקת 5-10 דקות, נוסעים יורדים לבדיקה, כולל התיקים,  מחלק מן המכוניות, תא המטען והמנוע נפתחים ונבדקים.

אט אט נוצר תור ארוך של מכוניות, הרבה משאיות,  ספרנו 25 מכוניות. ואז העבירו את מרביתן ללא בדיקה ושוב החלו לבדוק ושוב נוצר תור, וחוזר חלילה. כרגיל, השוטר והחיילת ניסו לסלק אותנו (תתרחקו מהמחסום.. אסור לעמוד על הכביש.. וכו’. לא התרחקנו, אבל ירדנו לשוליים). ב-11.20 עזבנו כי קבענו עם אביבה , אנתיה ואורחיהן במקחול.

עלינו לאום זוקא ונסענו עד למקום בו רואים היטב את המאחז העולה ופורח. לאורחים הסברתי על השיטות השונות שמדינת ישראל נוקטת על מנת לגרש את הפלסטינים.

פגשנו שם פעילים ישראלים שחזרו מליווי הרועים של סמרה למרעה. הם סיפרו שהיום המרעה עבר בשקט והמתנחלים לא התנכלו לפלסטינים. גם הצבא לא הגיע.

ליד בסיס פלס וממש מעל למאהל של סמרה, באמצע הכביש ובמורדות היורדות למאהל סמרה, רעו פרות שהתברר לנו שהן שייכות למתנחל באום זוקא. תושבי סמרה סיפרו שלפני כמה ימים הפרות ירדו אל תוך המאהל שלהם ושוטטו וחירבנו בתוך המאהל עצמו עד שהגיע מתנחל על טרקטורון ןאסף אותן.

ירדנו לסמרה והתארחנו במאהל , שם הכרנו את הבן הגדול של פאוזי הלומד רפואה שנה א’ באוניברסיטת א נג’אח.

נפרדנו מהאורחים ומהרועים, שהתחננו שנשאר כולנו לסעוד איתם, וביציאה פגשנו על הכביש הראשי רועה מעין אל חילווה. הוא עמד וקיווה שמישהו יאסוף אותו ויסיע אותו הביתה. מרחק כ-14 ק”מ משם. די הזוי, לדעתי, כי לאף פלסטיני באזור אין מכונית והיהודים לא יעצרו לרועה פלסטיני צעיר. למרות שזה היה בכיוון הנגדי הקפצנו אותו הביתה. הוא סיפר שהוא ואחיו רועים את עדר הפרות המשפחתי ליד התנחלות חמדת והוא נוסע לאוהל המשפחה להביא אוכל לו ולאחיו. בלילות הם נשארים לישון בשטח בקור הנורא של הבקעה.

ביקרנו את אבו סאקר , אותו לא ראיתי זמן רב. לא הרבה השתנה שם. הבנות גדלו, אישתו חולת לב ולאחר ניתוח מעקפים כושל ,מתעלפת מדי פעם במאהל, אבל עובדת כמו נערה צעירה. כל בניו עזבו, בגלל ההריסות התכופות וחיים בטמון שבגדה. רק הוא ובן אחד צעיר ו-3 בנותיו נאחזים בקרקע בעקשנות ראויה להערכה. בן שבעים יהיה בעוד חודש.