12.40 – מחסום זעתרה -צומת תפוח  – לא ראינו חיילים במחסום וגם לא בטרמפיאדות, שהיו מלאות אנשים שחיכו לטרמפים.

ביקרנו את שלושת האחים במקחול.  יוסף עלה לרכל למכה, סעודיה, והשאיר את אישתו המותשת וששת ילדיו (ביניהם תינוק בן 4 חודשים) והמשק החי בחום הקשה. קרע את הלב לראות את האישה המקסימה הזו, עיניה אדומות מעייפות, רזה-רזה וכל כך עייפה, שלא מצליחה לקום לפני עלות השחר כדי לאכול וכך היא צמה 24 שעות בכל פעם. ילדיו הגדולים של יוסף, בני 10 ו 12, לא מסוגלים השנה לקיים את מצוות הצום מרוב עבודה במשק ובמרעה.  בורהאן אחיו של יוסף אמר על כך, “איזה קדושה יש בזה שאתה מפקיר ככה את משפחתך?”
אחד הדברים הקשים לנו ביותר הוא לראות את המעמד הכל כך חלש והבלתי נחשב של הנשים בקהילות הרועים, שסבלות כפול מהגברים: הן מהדיכוי הישראלי הן מהדיכוי של הגברים.

מים בלתי חוקיים – המאחז, הבלתי חוקי אפילו לפי הסטנדרטים המעוותים הישראלים, שיש עליו צווי פינוי והפסקת בניה – חובר באופן פיראטי למים!! צינור בקוטר כ-10 ס”מ נמתח ממגדל המים של התנחלות חמדת, עובר מתחת לכביש הראשי של היישוב אל הבסיס הצבאי (הסמוך לחמדת) דרך שמורת הטבע ועד למיכל מים הנמצא במרחק קילומטר מהמאחז. מהמיכל, שמשמש כמגדל תצפית בהיותו גבוה יותר מהמאחז, המים זורמים בצינור נוסף עד למאחז עצמו.
שמענו את זרימת המים בלחץ בתוך המיכל. כתמיד, להתנחלות חמדת אין בעיה לבצע פעולה בלתי חוקית כמו זו של העברת מים למאחז בלתי מורשה, ויש להניח שהמועצה האזורית בקעת הירדן אף היא שותפה לפשע. כל זאת על רקע העובדה שלמתנחלים אין כל בעיית מחסור במים וכל ההתבכיינות של התנחלויות בצפון הבקעה שהפלסטינים “גונבים לנו מים ואין לנו מספיק,” אינה אלא דמעות תנין והצגה, ולהוכחה: אין להם בעיה לחלוק מים עם יישוב נוסף כשבא להם. וכל זה, תחת עינו העצומה למחצה של הצבא, שמיהר לחתוך צינור שהעביר אבו סאקר משטח A אבל מתעלם מצינור של יהודים שמוביל מים למאחז בלתי חוקי שהתנחל בלב שמורת טבע. אפרטהייד, אמרנו ?

בדרך אל המאחז באו מולנו ג’יפ צבאי וטנדר אזרחי. עמדתי לצד השביל ולפתע הג’יפ הצבאי הגביר מהירות ועט לכיווני ואלמלא קפצתי הצידה היה פוגע בי. בכוונה תחילה! צילמתי את מספרו ואגיש תלונה.

ביקרנו גם את מ’, הנער-הרועה, ידידי זה 10 שנים. הוא עבד בהתנחלות מחולה בהדברת עשבים מבלי שנעזר בהגנה מפני חומרי ההדברה. אחרי שנתיים חלה בסרטן (לוקמיה). 6 חודשי טיפולים קשים בבית חולים א-נג’אח עברו על הבחור והשבוע הוא השתחרר ויכולתי סוף-סוף לבקרו באוהל אביו. קשה להוכיח כי הלוקמיה היא תוצאה מתנאי העבודה שלו, שעליה השתכר כמו פלסטינים רבים שכר של עבדות (8 ₪ לשעה), ללא תנאים סוציאליים וביטוח בריאות. כשחלה פשוט אמרו לו “שלום, ולא להתראות. אנחנו לא מכירים אותך ואתה לא מכיר אותנו”. כך, הפלסטינים עובדים ללא אישור או רישום כלשהו. מנהל העבודה רושם בפתק וזה הכל. אם יחלה או יפצע יתכחשו המעסיקים שעבד שם. אם (פעם ביובל) מגיע פיקוח הם נותנים להם יום חופש זריז ובלבד שייעלמו. וכך מוצא עצמו פועל מסור ללא כל בטחון ותנאים סוציאליים. הזדקנת ? לך הביתה ! חלית ? בעיה שלך.