הגענו לפארסייה בבקעת הירדן בשעה 7.30. בשעה 10.00 התחלפנו עם המלווים ששהו בעין חילווה.

בפארסיה עבר היום בשקט. בשלוש וחצי מכונית משטרה נעצרה על הגבעה ליד הדגל, עמדה שם כ- 5 דקות ועזבה. א’ רעה בלי הפרעות עד 15.00 ללא ליווי .

ב10:00 עברנו לעין חילווה. הרועים לא יצאו היום למרעה בגלל החום הגדול  אז נותרנו איתם ל’נוכחות מגינה’ (שהות הגנה במגורי הרועים 24/7).

בני ק’ סיפרו שירדו בסביבות השעה 7.00 לברכת מים טבעית שנמצאת באום ג’מאל, יישוב שתושביו עזבו אותו ליד הצומת כי המתנחלים הציקו להם. הם הגיעו לברכה ללא מלווים, ואז בנצי מהמאחז הקרוב שהוקם לפני כחודשיים הגיע וסילק אותם משם. כמו כן סיפרו הרועים הללו שיש להם בהרים שתי חלקות אדמה פרטיות, רשומות בטאבו, אחת בת 150 דונם והשנייה בת 45 דונם. בסוף דצמבר הם חרשו את האדמה באישור המת”ק הישראלי וזרעו שעורה. זו צמחה והם רצו לצאת לשם ולרעות את עדרי הפרות, אבל מתנחל ממאחז חדש ליד חמאם אל מליח הגיע עם נעריו ואיים עליהם שלא ירעו בשדות הללו, ומאז הם לא מעזים להגיע לשם.

בשעה 12:30 אחד האחים לבית ק’ קיבל קריאה מכפר אל מייתה, שנמצא אחרי הכפר חמאם אלמליח  בדרך המובילה מכביש אלון למחסום תיאסיר ולטובאס. הרועה ממייתה הודיע שעדר פרות של מתנחלים עלה על השדות הפרטיים שלהם. מייד נסענו במטרה לעזור אך עד שהגענו המתנחל כבר הסתלק. הוא חצה את הכביש ועבר לרעות בשדה לא חרוש שאינו שייך לאיש. לדברי החקלאים האדמות של הכפר שייכות לכנסייה הנוצרית, הנמצאת בטובאס והם חוכרים אותם ממנה. כעבור 20 דקות עזבנו והשארנו בידיהם את מספרי הטלפון שלנו ליצירת קשר למקרה שתהיה בעיה.
חזרנו לעין אל חילווה ושהינו שם עד השעה 15.30 ואז חזרנו לתל אביב. לבקעה הגיעו שני מתנדבים אחרים שהחליפו אותנו עד שתגיע משמרת הלילה.

לכאורה זה היה יום בלי הטרדות של מתנחלים, אך בפועל אין לרועים רגע מנוחה, הם כל הזמן מלאי חששות ומצוקה. אין להם שטחי מרעה פנויים כי ההתנחלויות סוגרות עליהם. הם פוחדים מהתנכלויות אפילו באדמות הפרטיות שלהם ובשטחי אש האמורים להיות חסומים לכולם. הפרות שלהם שדופות והם מכרו כבר מחצית מהעדרים שלהם ועומדים למכור את כל השאר כי אין באפשרותם לתחזק ולהאכיל את העדרים.

כך בפועל, בשקט ובאין רואה מתבצע טיהור אתני “מרצון”.. הם אפילו אינם יודעים לאן יעברו.